העדר השפעה הוגנת בין בני זוג בכתיבת צוואה הדדית

"אדם ניכר בצוואתו, זו שירת חייו האחרונה"

(ש.ז חשין, דמויות מבית המשפט, מסדה, תשי"ג, עמ' 147)

1.                הצדדים הינם אחים המתקוטטים על עזבון אימם המנוחה. התובעים מבקשים לקיים צוואתה, שהינה צוואה הדדית לצוואת אביהם המנוח, ואילו הנתבעים מתנגדים לקיומה ועותרים לביטולה .

2.                זה קיצורו של מעשה - הוריהם המנוחים של הצדדים, מר *** ו*** *** ז"ל    ערכו צוואות הדדיות ביום 2/10/00 . בצוואות אלו ציווה כל אחד מהמנוחים את כל רכושו, לאחר כיסוי הוצאות הקבורה, לבן זוגו. עוד ציוו בצוואותיהם כי באם ילך בן הזוג לעולמו קודם לפטירת המצווה ירשו אותו ילדי בני הזוג וזאת בחלקים כדלקמן - התובע 1 - 32.5%, התובע 2 - 32.5%, הנתבעת 1 - 15%, הנתבע 2 - 10%, הנתבע 3 - 10%. 

המנוחים הוסיפו וציינו בצוואותיהם ההדדיות כי כל עוד חי המצווה הוא רשאי לשנות את תנאי הצוואה, להוסיף או לגרוע ממנה ואף לבטלה כליל.

3.                ביום 18/12/02 הלך אבי הצדדים (להלן - המנוח) לעולמו וצוואתו קוימה ע"פ החלטת הרשם לענייני ירושה מיום 25/2/03. לעניין צוואה זו לא הוגשה כל התנגדות ואף אחד מן האחים לא ערער על תקפותה .

4.                ביום 4/1/05 הלכה אף אימם של הצדדים לבית עולמה אחר מחלה קשה (להלן- "המנוחה") ואולם כאן כבר קמו עוררין לצוואתה  (צוואת האם תכונה להלן - "הצוואה").

הנתבעים טוענים כי יש לבטל הצוואה כיוון שזו נכתבה שלא מרצונה החופשי של המנוחה אשר הייתה נתונה למרותו ולשליטתו המוחלטת של אבי המשפחה המנוח. לגירסתם האב היה בעל הדיעה בבית, על פיו יישק דבר למקטון ועד גדול, והוא זה אשר קבע ללא עוררין בכל עניין כספי או כלכלי מבלי שניתן היה לחלוק על דעתו. עריכת הצוואות ההדדיות נעשתה, איפוא, לטענת הנתבעים מתוך  הוראתו וציוויו של האב אשר היו בגדר "כזה ראה - וקדש". המנוחה, לטענת הנתבעים, נרמסה ונכבשה תחת פקודתו ורצונו של בעלה ולא היו בה התעוזה וכוחות הנפש להמרות את פיו ולהתנגד לרצונו על אף שזה לא תאם כלל לרצונה. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי אימם המנוחה אף הביעה רצונה בחייה, לאחר פטירת בעלה המנוח,  כי אין דעתה נוחה מהוראות הצוואה אשר אינן מחלקות את עזבונה שווה בשווה.

ומדוע לא שינתה המנוחה את צוואתה אחר פטירת בעלה המנוח? לטענת הנתבעים, המנוחה למרות רצונה העז לשנות הצוואה לא עשתה כך כיוון שנפלה עליה אימתו של בנה, התובע 2, שהינו אלים ותוקפן והוא זה אשר מנע בעדה מלשנות צוואתה כרצונה.

רוצה לומר, לטענת הנתבעים קודם לפטירתו הטיל המנוח מרותו על המנוחה וגרם לכתיבת הצוואה הנדונה ואחר פטירת המנוח היה זה בנה, התובע 2, אשר מאימתו נימנעה המנוחה מלשנות צוואתה כרצונה. 

5.                התובעים מכחישים מכל וכל את טענות הנתבעים ועותרים לקיום הצוואה ככתבה וכלשונה. לטענתם היחסים בין הוריהם היו יחסי אהבה וקירבה והאחד כיבד רצונו של האחר. לגירסתם הצוואות ההדדיות נכתבו מתוך רצונם המשותף של הצדדים מבלי שהייתה כל השפעה בלתי הוגנת על המנוחה מצד בעלה המנוח או בנה. יתר על כן, לטענת התובעים,  לו אכן האמור בצוואה לא תאם את רצונה של האם היא הייתה יכולה לשנות הצוואה לאחר פטירת בעלה המנוח, ומעת שלא עשתה כן, על אף שהייתה בידה ההזדמנות לעשות כן, ודאי שתוכנה של הצוואה מתיישב עם דעתה ורצונה ועל ביהמ"ש לקיים רצון זה ולאשר הצוואה .

 6.        השפעה בלתי הוגנת   

"והשם אשר קורא על נייר זה כמה הוא מחייב: "צוואה", מלשון צו, ציווי, מצווה, כלומר:פקודה. אדם פוקד על אנשי ביתו, או על ידידיו הקרובים אליו, את אשר יעשו לו, למענו ולרכושו, לאחר שהוא גופו יהיה חסר אונים ואזל-יד " (ש.ז חשין, דמויות מבית המשפט, מסדה, תשי"ג, עמ' 144)

מתוך שרצונו של אדם - כבודו ומתוך שאנו מבקשים לקיים רצונו האחרון של אדם כל עוד הייתה הנשמה באפו אנו מצווים לקיים צוואתו מעת שנסתלק מן העולם, ובלבד שהוכח לנו כי את רצונו ביטא המצווה בצוואתו ולא את רצון זולתו . מכאן הורונו חכמים "מצווה לקיים דברי המת" (גיטין י"ד עמ' ב'   וכן מ', ע"א וט"ו ע"א; כתובות ע' עמ' א; תענית כ"א ע"א ועיין נימוקם של בעלי התוספות לכלל זה בדבריהם על מסכת גיטין דף ע"א ד"ה "והא"; והשווה לדבריו של ר' יוסף שאול נתנזון בשו"ת שואל ומשיב, מהדורא תנינא, סי' א')ומכאן הוראת המחוקק בסע' 30 (א) לחוק הירושה התשכ"ה - 1965 (להלן- החוק)-

"הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית בטלה"

וכל זאת כיוון שאותם חמשת מלאכי חבלה של אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית משבשים רצונו של המצווה ושמים רצונו של אחר תחתיו.

בעניין שלפנינו נטען כי הצוואה נכתבה תחת השפעה בלתי הוגנת ולפיכך נייחד את דברנו לרעה זו .

7.         בפרשת מרום הבהיר הש' חשין כי "השפעה בלתי הוגנת" הינה השפעה שאינה שגרתית ואינה מעשה יום יום, זוהי השפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות . (ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום פ"ד מ"ט (1) 318,331 וכן ראה דברי הש' שטרסברג כהן בע"א 4902/91 גודמן נ' מוסאיוף  פד"י מ"ט (2) 441, 448-450) ומכאן שאין פסול בעצם הניסיון להשפיע על אדם שיכתוב צוואה לטובת המשפיע או לטובת אחר. הפסול הוא אך ורק באם מעורב בהשפעה מימד של חוסר הגינות. חוסר ההגינות יבחן ע"פ המושגים המוסריים של חברתנו ועיקרו ניצול תלותו, חולשתו או חוסר יכולתו של המצווה לצורך עשית צוואה לטובת הנהנה. (ע"א  681/77 מרק נ. שאבי פד"י ל"ג (1) 7, 11; ע"א 133/84 רכטמן נ. זיסמן ואח', פד"י ל"ט (4) 769, 772; ע"א 196/85 רוזנפלד נ' סלנטפ"ד ל"ט (4) 550; ע"א 718/89 קניפל נ. גוץ תקדין עליון 949 (3) 91;  ע"א 5185/93 היועהמ"ש נ' מרום, פד"י מ"ט (1) 318; ע"א 4902/91 גודמן נ. ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות ע"ש הרב שלמה מוסיוף זצ"ל, פד"י מ"ט (2) 441, וכן ראה -שוחט, גולדברג ופלומין, דיני ירושה ועזבון, הוצאת סדן, מהדורה שישית, 101; ש' שילה, פירוש לחוק הירושה התשכ"ה - 1965, מהדורה שניה, עמ' 269).  

8.         לא פעם האבחנה בין השפעה שאין בה פסול להשפעה בלתי הוגנת איננה קלה כלל ועיקר, אך כפסע הוא בין המעשה התמים למעשה הנגוע. כיוון שכך נדרש בית המשפט לבחון בזהירות רבה את פרטי העובדות המוכחים לפניו ואת נסיבותיהם והקשרם קודם שיגיע להכרעה. ההכרעה תעשה אחר שבית המשפט יבחן האומנם עמד בעל הדין, אשר עליו נטל השכנוע להוכחת טענותיו, בנטל המוטל לשכמו.