העברת תובענה למשמורת לבית הדין הרבני

הסוגייה שבמחלוקת:

אב מגיש תביעה לגירושין לבית הדין הרבני וכורך את ענייני הסדרי הראייה של הילדים ובית הדין מזמין תסקיר ומתחיל לברר התביעה לגופה. תוך כדי בירור זה מגישה האם תביעה למשמורת הילדים לבית המשפט לענייני משפחה.

בית הדין הרבני קובע בהחלטתו שענייני המשמורת כרוכים מטיבם וטבעם בהליך הגירושין ובוודאי בתביעת האב להסדרי ראיה ובעקבות כך עותר האב למחוק התביעה של האם בבית המשפט, הגם שהוא אינו חולק, כי מבחינה עובדתית הילדים מצויים במשמורת האם. האם מתנגדת וטוענת, כי מכוח עיקרון חופש הבחירה היא רשאית לברר בבית משפט זה עניין שלא נכרך כלל בתביעת הגירושין. כיצד יש לנהוג?

א.        הרקע הרלבנטי:

1.         התובעים הינם בני זוג יהודים שנישאו זל"ז כדמו"י ביום 31/10/1998 וכתוצאה מנישואין אלה נולדו להם 2 ילדים קטינים.

2.         דרכם המשותפת של הצדדים לא צלחה ובשנת 2008 הם נפרדו כאשר המשיבה עוברת להתגורר עם ילדיהם הקטינים בבית הוריה ואין חולקין, כי הלכה למעשה משמורתם הפיסית של הילדים היא אצלה מאז ועד היום.

3.         הנתבע הגיש בבית הדין הרבני האיזורי בחיפה תביעת גירושין כנגד התובעת ביום 15/9/2011 (להלן : " תביעת הגירושין"). כותרת תביעה זו הייתה : " גירושין ובכרוך הסדרי ראייה". גם בפרק הסעדים של התביעה עתר הנתבע לחייב את האשה להתגרש, לקבוע הסדרי ראייה ולהזמין תסקיר סעד בעניין הסדרי הראייה (סעיפים 20-21 לתביעת הגירושין).

4.         אין חולק, כי תביעה זו אינה מזכירה ולו ברמז עתירה כלשהי בעניין משמורת הילדים המשותפים. זאת ועוד, הנתבע למעשה מאשר בתביעה זו, כי משך 4 השנים שקדמו להגשתה שוהים הילדים במשמורתה של התובעת (סעיף 10 לכתב התביעה).

5.         ביום 10/3/2013 הגישה התובעת תביעה למשמורת הילדים בבית משפט זה, פירטה ההליכים בבית הדין הרבני ועתרה למתן פסק דין לפיו משמורת הקטינים תיקבע אצלה עד הגיעם לגיל 18 שנים.

6.         הנתבע לא הגיש כתב הגנה עד לשעה זו ותחת זאת עתר להורות על "ביטול התביעה" הואיל ועניין המשמורת מסור לסמכות בית הדין הרבני.

7.         הנתבע צירף החלטת בית הדין הרבני בחיפה מיום כ' אייר תשע"ג (30/4/2013) בה נרשם, כי חרף העובדה שנושא המשמורת לא נכרך לתביעת הגירושין יש טעם לפגם בדמות חוסר תם לב מצב התובעת בכך שהגישה התביעה שבכותרת הואיל וקיימת הסכמה מכללא של הנתבע למשמורת הילדים אצלה. בית הדין הרבני סבר, כי בנסיבות בהן הוזמן תסקיר סעד, והתקבלו החלטות שונות בעניין הסדרי הראייה, לא יהא זה ראוי לפצל בין עניין המשמורת לבין עניין הסדרי הראייה וראוי, כי נושאים אלה יידונו במכלול בבית הדין הרבני.

8.         התובעת התנגדה לבקשת הנתבע למחיקת התביעה בבית משפט זה וטענה, כי מכוח עיקרון חופש הבחירה בערכאה הנוחה לבעל הדין, היא (בוודאי הקטינים) רשאית הייתה להגיש התביעה למשמורת בבית המשפט לענייני משפחה ולבררה לגופה. עוד היא טענה, כי ביקשה סעד של משמורת בבית הדין הרבני אך משזה לא ניתן לה פנתה לבית המשפט בתביעתה זו. לגישת התובעת אפילו היו ענייני המשמורת כרוכים מטיבם וטבעם בתביעת הגירושין של הנתבע, הרי שסעד זה נזנח על ידו שעה שמספר שנים מתנהלת התביעה ללא שהוא העלה פעם אחת את עניין המשמורת. התובעת שבה והבהירה, כי נחוץ לה לקבל החלטה בענין משמורתם הפיזית של הילדים לצורך קבלת הנחות כאם חד הורית וסיוע בשכר דירה ממשרד השיכון.

9.         במסגרת הדיון שנערך בפניי ביום 23/5/13 הצעתי לצדדים להסכים, כי יינתן פסק דין למשמורת הילדים ללא דיון לגופן של טענות וכי תהיה הסכמה שכל עתירה בעתיד לשינוי ההסכמה או פסק הדין תוגש לבית הדין הרבני. ב"כ התובעת הביעה נכונות להצעה זו, ברם הנתבע שלל אותה מכל וכל ולא הסכים לשקול אותה לגופה.

10.        במצב דברים זה, אין מנוס מלהכריע בשאלת הסמכות העניינית.

ב.         כריכת עניין המשמורת בתביעת גירושין:

11.        ההלכה מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת קבעה נחרצות כי ענייני משמורת ילדים כרוכים מטיבם וטבעם בתביעת גירושין שהוגשה על מי מהצדדים בבית הדין הרבני וזאת מכוח הוראת סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג - 1953. (ראו: ביד"מ 1/60 וינטר נ' בארי, פ"ד טו 1457 (1960); ע"א 198/82 מ' דותן נ' י' דותן ואח', פ"ד לח(1) 1 (1983); ע"א 687/83 יפה מזור נ' ציון מזור, פ"ד לח(3) 29 (1984)). בהקשר זה יש לציין, כי גם כאשר בית הדין הרבני מפצל הדיון ודן תחילה בגירושין ורק מאוחר יותר בענייני "החזקת" הילדים, אין בכך משום פגם בסמכותו להמשיך ולדון בענייני המשמורת אף לאחר גירושין הצדדים (בג"ץ 6378/04 ג' ש' נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, (2004), פורסם במאגרים).

12.        בפסיקה מאוחרת יותר של בית המשפט העליון נקבע שעצם הקניית הסמכות לבית הדין הרבני בהסכמה אינה יכולה לפגוע בזכויות הקטינים, שלהם אישיות משפטית עצמאית ונפרדת, ואינה יכולה לכפוף אותם להסכם שנעשה על-ידי הוריהם בעניין הגירושים, בו הוסדרו, אגב כך, גם עניינים הנוגעים לקטינים, בכלל זה נושא ההחזקה, בלא שטובת הילדים נבחנה, כנושא אשר עומד בפני עצמו בנפרד מסוגיות הגירושין (בג"ץ 10109/02 כץ נ' כץ, פ"ד נז(2) 875 ; בג"ץ 2898/03 פלונית ואח' נ' בית הדין הרבני הגדול ואח' (2004, פורסם במאגרים)).

13.        אלא שיש לזכור, כי ההלכות הנזכרות בסעיף 12 לעיל רלבנטיות לתביעות בעניין משמורת ילדים שהוגשו ו/או התנהלו בבית הדין הרבני מכוח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים לעיל ולא מכוח סעיף 3. לא בכדי קבעה איפוא כב' השופטת וילנר בדעת רוב בסוגיה זהה, כי אין בפסקי הדין שניתנו בעניין כץ ופלונית לעיל כדי לשנות מהלכות הכריכה והסמכות בענייני החזקת הילדים שנקבעו קודם להן. ראוי כי נביא לשם ההמחשה דבריה אלה:

" נדגיש - הלכה זו שלפיה הקטין רשאי להגיש תביעתו למשמורת לערכאה מוסמכת אחרת, אף שקודם לכן הוגשה תביעה זהה לבית-הדין הרבני, מתייחסת, גם בפסק-דין כץ [3] וגם בבג"ץ 2898/03 הנ"ל [2], למקרים שבהם סמכות בית-הדין הרבני נקנתה מכוח הסכמת ההורים (סעיף 9 לחוק) ולא מכוח כריכה לתביעת הגירושין, אשר מקורה בסעיף 3 לחוק השיפוט. במקרים אלה של כריכה לפי סעיף 3 לחוק השיפוט, נקבע לאחרונה, מפורשות, כי ההלכה הקיימת מקדמה דנא שלפיה, לבית-הדין הרבני סמכות ייחודית לדון בתביעת משמורת אשר נכרכה בתביעת הגירושין, שרירה וקיימת (ובלבד שלא נתבעה קודם לכן בערכאה מוסמכת אחרת)....