הסמכות להאריך מועד להישפט בעבירות ברירת קנס נתונה לבית המשפט

1.                  1.                  מונחים בפני שבעה ערעורים על החלטות בית המשפט השלום לתעבורה בבאר שבע, אשר אוחדו לשם הדיון בשל זהות הסוגיה אשר התעוררה בהן.

המדובר בערעורים על החלטות בית משפט השלום לתעבורה באר שבע כמפורט להלן: החלטה של כב' השופט אלון אופיר, מיום 13.9.09, בתיק ב"ש 2619/09 (נשוא ע"פ 6560/09), החלטה של כב' השופט א. אופיר, מיום 2.9.09, בתיק ב"ש 2549/09 (נשוא ע"פ 6550/09), החלטה של כב' השופט א. אופיר, מיום 27.8.09, בתיק ב"ש 2149/09 (נשוא ע"פ 6556/09), החלטה של כב' השופטת ר. גליקליס, מיום 6.9.09, בתיק ב"ש 2472/09 (נשוא ע"פ 6557/09), החלטה של כב' השופט ד. לנדסמן, מיום 3.9.09, בתיק ב"ש 2545/09 (נשוא ע"פ 6549/09), החלטה של כב' השופט ד. לנדסמן, מיום 3.9.09, בתיק ב"ש 2504/09 (נשוא ע"פ 6574/09), החלטה של כב' השופטת ר. גליקליס, מיום  9.9.09, בתיק ב"ש 2182/08 (נשוא ע"פ 6548/09).  

2.                  2.                  מהודעות הערעור הנדונות עולה כי מזה חודשים מספר מוציא בית המשפט השלום לתעבורה בבאר שבע החלטה סטנדרטית, הדוחה על הסף בקשה המוגשת אליו להארכת מועד להישפט, לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן: " חסד"פ"), מחמת חוסר סמכות עניינית, על כך מלינים המערערים בערעורים שאוחדו בעניין זה בפני.

3.                  3.                  ההחלטה האמורה מוצאת על "טופס", הנחזה כהחלטה מובנית והיא ניתנת  מיד לאחר פתיחת ההליך,  אף מבלי לקבל את  תגובת המדינה.

בגוף ההחלטה נאמר כי בית המשפט נעדר סמכות לדון בבקשה להארכת מועד להישפט וכי הסמכות לדון בבקשה שכזו נתונה ל"תובע" ולא לבית המשפט וזאת מכוח הוראת סעיף 229(ה) לחסד"פ.

עוד נאמר בהחלטה זו כי הסמכות הנתונה לבית המשפט לפי סעיף 230 לחסד"פ אינה סמכות להארכת מועד להישפט, עת איחר אדם במתן הודעתו בדבר רצונו להישפט, כי אם סמכות להאריך את המועד למדינה להוציא הזמנה לדין לאדם אשר הודיע על רצונו להישפט, גם לאחר שחלפה שנה מיום שהודיע על רצונו להישפט וכי אין בהוראת סעיף 230 לחסד"פ כדי לתת לבית המשפט סמכות עצמאית להורות על הגשת כתב אישום אלא רק לאשר החלטה של תובע.

בהתאם מפנה בית המשפט, בהחלטה האמורה, את האזרח לתובע במטה הארצי.

ההחלטה  נסמכת בין השאר על החלטה של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 16.7.09 בתיק ע"ח 09-06-21675 מדינת ישראל נ' שמעון עמר. - אשר קיבל את ערעור המדינה ודחה את הבקשות להארכת מועד להישפט לגופו של עניין ולא בשל העדר סמכות עניינית, הגם שהתייחס לסוגיית הסמכות אגב אורחה.

4.                  4.                  בכל הערעורים הנדונים הוצאה ההחלטה הנדונה מיד לאחר הגשת הבקשה למעט בתיק אחד (נשוא ע"פ 6548/09 יוסף אלקרינאוי) שם באמצע בירור הבקשה ומבלי לקבל את תגובת הצדדים הוצאה החלטה שכזו, על הטופס האמור והבקשה להארכת מועד להישפט אשר נמצאה בעיצומו של הליך בירורה, נדחתה על הסף מבלי לאפשר לצדדים להתייחס לכך.

5.                  5.                  ב"כ המדינה, ברוב הגינותו הודיע כבר בפתח הדיון בפני  כי המדינה לא תבקש להגן על החלטה זו של בית משפט קמא, וטוב שעשה כן, מאחר ושגויה היא מן היסוד. יחד עם זאת, ביקש ב"כ המדינה לסייג דבריו לנסיבה אחת הנוגעת לנסיבות בהן משולם הדו"ח ולאחר מכן מוגשת בקשה להארכת מועד להישפט לשם הסבת הדו"ח על שם אדם אחר, בנסיבות אלה טען כי אין לבית המשפט סמכות לדון בכך והסמכות נתונה בלעדית  לתובע, לפי הוראת סעיף 229(ח) לחסד"פ.

6.                  6.                  לאור הצהרת המדינה כאמור לעיל, די היה לצמצם את החלטתי לסוגיה היחידה שעמדה במחלוקת והיא דבר הפרשנות הראויה שיש לתת להוראת סעיף 229(ח) לחוק. אולם, לאור ההחלטה הגורפת שמוצאת בימים אלו על ידי בית המשפט השלום לתעבורה, הדוחה על הסף כל בקשה להארכת מועד להישפט, ללא אבחנה ומבלי שנעשה בירור עובדתי של נסיבות הבקשה ומבלי שניתנת לצדדים הזכות להביע עמדתם, ראיתי לנכון להוציא תחת ידי החלטה מפורטת אשר תבהיר, עד כמה שאפשר, את סוגיית סמכותו של בית המשפט לדון בבקשות להארכת מועד להישפט.

7.                  7.                  בסוג מסוים של עבירות קלות ראה המחוקק לנכון לאפשר לאזרח לתת את הדין על  עבירה שביצע, אם מודה הוא בביצועה, על דרך של תשלום קנס, מכוח דו"ח "ברירת קנס", תחת העמדתו לדין בבית המשפט, והכול מתוך מטרה משותפת והיא מחד גיסא חסכון בזמן שיפוטי ומאידך גיסא חסכון בזמנו של האזרח המודה בביצוע העבירה.  לשם כך נקבעו סדרי דין מיוחדים בחוק סדר הדין הפלילי - פרק ז' סעיפים 231- 230 לחסד"פ.  יחד עם זאת, נשמרת זכותו של אדם שקיבל לידיו דו"ח ברירת קנס,  להתגונן מפני האשמה נשוא דו"ח "ברירת הקנס". כאשר מדובר בעבירות תעבורה מוסדרים הדברים, מכוח הוראת סעיף 228 לחסד"פ, בסעיפים 229-230 לחסד"פ.

8.                  8.                  סעיף 229 לחסד"פ   מסדיר את המסלולים החלופיים והמצטברים אשר עומדים בפני האזרח המבקש להתמודד עם דו"ח ברירת קנס,  בין על דרך של הודעה על רצונו להישפט ובין על דרך של פניה לתובע, בבקשה לביטול הדו"ח.

נקודת המוצא בראש ובראשונה הינה ביצוע מסירה של הדו"ח. בהעדר מסירה לא יחל מרוץ מניין הימים הנקוב בחלופות השונות בסעיף 229 לחסד"פ, לשם מיצוי ההליך הנבחר ולכן לא יהיה מקום להידרש לבקשה להארכת מועד.

לפיכך, יתמקד הדיון בבקשות להארכת מועד להישפט, כשנקודת המוצא הינה כי בוצעה מסירה.

9.                  9.                  סעיף 229 (א) לחסד"פ מורה אותנו כי מי שנמסרה לו הודעת קנס ישלמו תוך 90 יום אלא אם כן  ביקש להתגונן,  אז יכול לבחור באחת משתי החלופות :

-         -          לפנות אל התובע - בתוך 30 יום מיום ההמצאה- בבקשה לביטול דו"ח הקנס במסגרת העילות המפורטות בס"ק (ג) [ סעיף 229 (א)(1)] . או

-         -          להודיע - תוך 90 יום - מיום ההמצאה כי יש ברצונו להישפט על העבירה.  עוד נאמר באותו סעיף כי מי שהגיש בקשה לתובע לביטול הקנס -  לא יהיה רשאי להודיע על רצונו להישפט אלא תוך 30 יום מיום המצאת החלטת התובע בעניין החלטת הביטול. [סעיף 229 (א)(2)]

האפשרות לפנות אל תובע בבקשה לביטול הקנס הינה אמצעי חשוב נוסף המקדם מטרה של הורדת עומסי דיונים מבית המשפט. שיקול דעתו של תובע במסגרת בקשה לביטול קנס מתוחם לפי סעיף 229 (ג) לחסד"פ לנסיבות של אי ביצוע העבירה או אי ביצועה על ידי מי שקיבל את ההודעה, או נסיבות של חוסר עניין לציבור.