הסכמת עובדת לדגמן עבור קטלוג אינה הסכמה לפרסום רחב היקף

רקע

מונחת בפני תביעה כספית בסך 30,000 ש"ח.

הגב' אלאונורה בן עזרא (להלן: "התובעת") עבדה (לסירוגין) ברשת חנויות בגדים בבעלותה של חברת י.ש.ר אופנה יבוא יצוא בע"מ (להלן: "הנתבעת") בין השנים 2000 - 2005. במהלך התקופה דנן  עבדה התובעת אצל הנתבעת בתור מוכרת.

זמן לא רב לפני סיום עבודתה אצל הנתבעת, התבקשה התובעת לדגמן בעבור הנתבעת את הבגדים מתוצרתה בעבור קטלוג. התובעת הסכימה לכך והשתתפה ביום צילומים בחוף הים.  לאחר מספר חודשים ולהפתעתה הרבה, גילתה התובעת את תמונתה מתנוססת במודעת פרסום של הנתבעת בעיתון רוסי בשם "וסטי", וזאת לאחר שכבר עזבה את עבודתה אצל התובעת. כמו כן, גילתה התובעת כי תמונתה התפרסמה גם באינטרנט ועל גבי פוסטרים שהוצבו בחנויות התובעת.

התובעת טענה כי הדבר פגע בפרטיותה וכי הנתבעת התעשרה על חשבון התובעת שלא כדין וזאת בניגוד לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979.

יתרה מכך, לנתבעת לא הייתה כל זכות לפרסם את תמונותיה של הנתבעת באמצעי התקשורת המפורטים דלעיל כאשר התובעת הסכימה לצילומים רק בעבור הקטלוג של הנתבעת.

הנתבעת הכחישה מכל וכל את טענות התביעה. לשיטתה, התובעת עבדה אצל הנתבעת למעלה משלוש שנים, ולפנים משורת הדין שילמה לתובעת את מלוא פיצויי הפיטורין כאשר לא הייתה זכאית להם.

לצורך צילום קולקציית הקיץ של הנתבעת בשנת 2005 ועקב המיתון בעסקיה החליטה הנתבעת לחסוך בעלויות פרסום בדרכים שונות. אחת הדרכים הייתה לבצע את צילומי הקולקציה בעזרת עובדות של הנתבעת. כשהתובעת הסכימה במפורש להצטלם בעבור הקולקציה ללא כל תמורה. הצילום בוצע במהלך יום עבודה שלא נוכה מהמשכורת וניתנו לתובעת ולשותפתה לצילומים הנחות ברכישת בגדים של הנתבעת.

לא זו אף זו, התובעת אף נהנתה מיום הצילומים, מהחוויה ובתור עובדת קבועה אצל הנתבעת ידעה למה נועדו הצילומים כפי שבוצע בתחילתה של כל עונה, כך, הצילומים עברו דרך חברת יחצ"נות לאפיקי שיווק שונים כגון המדיה הכתובה, אינטרנט וכו'. משכך, לא הייתה כל הבחנה בין צילומים לקטלוג או לדרכי פרסום אחרים והתובעת ידעה זו ואף הוסבר לה העניין בצורה מפורשת.

תביעה זו הוגשה בהליך של 'סדר דין מהיר' ומשכך פסק הדין יהיה מנומק בתמציתיות כפי שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984.

דיון

לדידי, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עברתי על הראיות ושאר החומרים המצויים בתיק, מצאתי לנכון לקבל את התביעה בחלקה והכל כפי שיפורט להלן.

בתאריך ה - 25/10/06 התקיים בפני דיון מקדמי במעמד שני הצדדים. במהלכו, הסבירה התובעת כי הסכימה להצטלם לקטלוג בהתנדבות אולם חזרה על טענתה כי לא ידעה ולא נאמר לה דבר לעניין פרסום רחב היקף כפי שגילתה, וזאת רק לאחר שאף הפסיקה לעבוד אצל הנתבעת.

הנתבעת סירבה להכיר ולו לצורכי פשרה באפשרות לפצות את התובעת  ודרשה ש"ייקוב הדין את ההר".

התובעת הציגה כראיות תמונות הלקוחות ממקומות שונים - תמונות הקטלוג אשר לטענתה הסכימה להצטלם עבורו (נספח א'), תמונה מהעיתון 'וסטי' (נספח ב'), פוסטרים שהוצבו בחנות (נספח ג'), וכן תמונות שהוצגו בדפי אינטרנט של האתר "ואללה" ושל אתר הבית של הנתבעת (נספח ד').

ב"כ הנתבעת לא התכחש לפרסומים אלו, משכך, סלע המחלוקת בין הצדדים היה האם התובעת ידעה על הקף פרסום תמונותיה ומשכך הסכימה בהתנהגותה על כך או שמא הדבר לא היה ידוע לה ואם הייתה יודעת הייתה דורשת שכר ראוי או אף מסרבת להשתתף בצילומים.

בתאריך ה - 29/05/07 התקיים בפני דיון ההוכחות בו העידו בפני התובעת בעצמה וכן גב' מזרחי מטעם הנתבעת אשר  השתתפה גם היא ביום הצילומים.

הגעתי למסקנה שיש להעדיף את עדות התובעת על פני עדת הנתבעת וזאת בשל מספר סיבות: ראשית, בעוד שהתובעת איננה נמצאת תחת חסותה של הנתבעת, גב' מזרחי עדיין עובדת אצל הנתבעת ואף עבדה אצל הנתבעת במשך מעל ל - 13 שנה. משכך, נראה כי גב' מזרחי איננה אובייקטיבית לחלוטין וברצונה לרצות את מעבידתה.

שנית, בתצהירה של הגב' מזרחי וכן בחקירתה בפני נראה כי בדעתה להעיד על רחשי ליבה של התובעת וזאת למרות פרק זמן קצר של הכרות. העדה העידה שהיה ברור לה  מה יהיו ההשלכות של הצילומים ומשכך היה גם על התובעת לדעת זאת. טענה זו איננה מקובלת עלי. בנוסף לעובדה כי העדה מטעם הנתבעת עובדת שנים ארוכות אצל הנתבעת, הרי שהתובעת איננה מכירה את נהלי הנתבעת בצורה כל כך "ברורה".