הסכמת היועץ המשפטי - תנאי בלעדיו אין להגשת קובלנה כנגד עובד ציבור

ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' טננבוים) בתיק ק"פ 102/08 מיום 26.8.08 בו נמחקה הקובלנה שהגיש המערער כנגד המשיבה.

להלן העובדות הצריכות לעניין:

1.         ביום 5.8.07 הגיש המערער לבית משפט השלום בתל אביב קובלנה פלילית נגד המשיבה, שוטרת במשטרת ישראל, ששימשה בתקופה הרלוונטית לאירוע נשוא הקובלנה כחוקרת במפלג תשאול בימ"ר מחוז ירושלים.

כתב הקובלנה ייחס למשיבה עבירות של תקיפה ואיומים לפי סעיפים 379   ו-192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וכן עבירות של פגיעה בפרטיות, לפי סעיפים 5 ו-2 ס"ק (4), (6), (7) ו-(11) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981.

נטען בקובלנה כי בשנת 2002 נחקרה גב' אתי דביר (להלן: "דביר") במשטרה בנוגע לפרשת "מחתרת בת עין", בה היה חשוד בן זוגה. במהלך החקירה הוציאה המשיבה בכוח מיד דביר את בתה, פעוטה בת שנתיים, סטרה לדביר בחוזקה על פניה מספר פעמים, אזקה אותה בכוח לכסאה וצילמה אותה כשהיא בוכה ועמה התינוקת. עוד צויין כי בסופו של דבר שוחררה דביר ללא כל ערובה ובלא שהוגש נגדה כתב אישום, מה שכנטען מחזק המסקנה כי כל התנהלות המשיבה נגדה היתה לצורך הפעלת לחץ על בן זוגה.

2.         ביום 5.6.02 פנה המערער ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לקבל הסכמתו להגשת הקובלנה בתוך חמישה עשר יום מיום הפנייה. בתשובה מיום 12.6.02 ציין בא כוח היועץ המשפטי כי העניין הועבר לבדיקת המחלקה לחקירת שוטרים, ועד לסיום הבדיקה לא יוכל ליתן מענה ענייני לבקשה. עוד צוין כי היועץ המשפטי אינו מוגבל בזמן למתן החלטתו בבקשה. ביום 24.5.07, לאחר שחקירת המחלקה לחקירות שוטרים הסתיימה, פנה המערער בשנית בבקשה לקבל הסכמה כאמור. לאחר שנענה כי קיים קושי באיתור התיק, פנה בעניין בשלישית ביום 28.6.07, והוסיף כי במידה שלא תתקבל כל הודעה בתוך ארבעה עשר יום מיום קבלת המכתב, יניח כי ניתנה הסכמה להגשת הקובלנה. ביום 3.7.07 נמסר למערער כי התיק הועבר לטיפולה של פרקליטות המדינה. ביום 5.8.07 הוגשה הקובלנה ובסמוך לכך הודיע המערער ליועץ המשפטי על הגשתה. במכתב מיום 12.8.07 הודיע בא-כוחו של היועץ המשפטי כי המשנה לפרקליט המדינה לא מצא לנכון לאשר את הקובלנה. ערר שהגיש המערער על ההחלטה, נדחה.

3.         ביום 20.5.08 הוגשה לבית משפט קמא הודעה מטעם פרקליטות מחוז ירושלים לפיה בהתאם לסמכותו על פי סעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, דחה היועץ המשפטי את בקשת המערער להגשת הקובלנה, דחייה שאושרה מחדש ביום 24.10.7, עת ערר המערער על ההחלטה. 

לאחר שנשמעו טיעוני הצדדים בעניין, בעל פה ובכתב, הורה בית משפט קמא, בהחלטה מיום 26.8.08, על מחיקת הקובלנה. בהחלטה נקבע כי בנסיבות העניין, כאשר מדובר בקובלנה על מעשים שנעשו על ידי עובדת ציבור ובהתקיים מחלוקת האם המעשים בוצעו במסגרת תפקידה של המשיבה אם לאו, הסכמתו של היועץ המשפטי להגשת הקובלנה אינה טענה מקדמית אלא דרישת סף. משהסכמה כזו לא ניתנה במפורש, אין אפשרות להגיש את הקובלנה ובית המשפט לא יזקק לה.

טענות הצדדים

4.         כנטען על ידי המערער, שגה בית משפט קמא במחיקת הקובלנה על הסף, כיוון שאין בחוק סדר הדין הפלילי, על פיו מתנהל הדיון בקובלנה, אפשרות של דיון ב"דרישת סף", אלא בטענות מקדמיות או בטענות במסגרת הסיכומים. מאחר שהמשיבה לא עמדה בתנאים המנויים בסעיף 149 לחוק, שעניינו טענות מקדמיות, מה גם שכלל לא הגיעה לדיון שנערך בעניינה, לא היה בית המשפט מוסמך למחוק הקובלנה כפי שעשה.

עוד נטען, כי מאחר שהיועץ המשפטי ייצג את המשיבה במסגרת הדיונים בקובלנה, הוא מצוי בניגוד עניינים מהותי ואינו יכול לדון בבקשה ליתן הסכמתו להגשת קובלנה פלילית נגדה. ניגוד עניינים זה, לטענת המערער, הוא " חמור, מהותי, ויורד לשורשו של העניין", ולפיכך הצורך בהסכמתו  על פי סעיף 69 הוא בטל ומבוטל. עוד לדידו, מאחר שמדובר בסמכות שבשיקול דעת, מנוע היועץ המשפטי להאצילה לגורם אחר, מה גם שממילא הגורם אליו הואצלה הסמכות - המשנה לפרקליט המדינה - מצוי באותו ניגוד עניינים כמותו.

מוסיף המערער וטוען, כי במקרה דנן ניתנה "הסכמה שבשתיקה" נוכח מכתבו מיום 28.6.07, בו צוין כי במידה שלא תתקבל תשובה בתוך ארבעה עשר יום מיום קבלת המכתב יראה בכך המערער את הסכמתו של היועץ המשפטי להגשת הקובלנה. לשיטתו, סעיף 69 לחוק אינו קובע כי הסכמתו של היועץ המשפטי חייבת להיות מפורשת ובכתב, ולפיכך היה על השאלה האם ניתנה הסכמה כאמור להתברר במהלך המשפט ככל שאלה עובדתית אחרת.

עוד לטענת המערער, החלטתו של היועץ המשפטי, כהחלטה מינהלית, כפופה לביקורת שיפוטית בדרך של "תקיפה עקיפה" על ידי בית משפט קמא.

לאחר ששמענו טעוני הצדדים נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות.

סעיף 69 לחוק, שעניינו קובלנה פלילית המוגשת כנגד עובד ציבור, קובע כדלקמן:

"לא תוגש קובלנה לפי סימן זה על עובד המדינה בשל מעשה שעשה תוך מילוי תפקידו, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה"

תכליתה של דרישת ההסכמה היא לאפשר לעובדי הציבור למלא את תפקידיהם כמיטב יכולתם, וללא חשש מפני קובלנות פליליות בלתי מוצדקות העשויות להיות מוגשות נגדם באופן תדיר, כפועל יוצא מתפקידם וממגעיהם עם הציבור והכפופים להם (בג"צ 864/78 מזרחי נ' ראש עיריית ראשון לציון, פ"ד לג(2) 828, 830 (1979)). אילו הסמכות להחליט בסוגיית הזיקה בין המעשים נשוא הקובלנה למסגרת תפקידו של הנקבל ובסוגיית ההצדקה להגשת הקובלנה היתה מצויה בידי בית המשפט, היה הנקבל בכל מקרה נצרך להוצאות רבות, אף אם בסופו של יום היתה הקובלנה נדחית. בנוסף, בהעדר אפשרות לתקוף החלטות ביניים אלא במסגרת הערעור על פסק הדין, ייתכנו מקרים בהם הנקבל ייאלץ לקיים דיון לגופו של עניין אף כאשר החלטה של הערכאה הדיונית בנושא היתה שגויה (רע"פ 11011/02 נימרודי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נח(5) 769, 773-774 (2004), להלן: "עניין נימרודי").

מלשונו של הסעיף, מההלכה הפסוקה ומהרציונאלים בבסיסו עולה אם כן, כי הסכמתו של היועץ המשפטי היא תנאי בלעדיו אין להגשת הקובלנה ולדיון בה: