הסכמה לגירושין אינה עילה לחיוב בגט

בפני ביה"ד מונחת תביעת האישה לגירושין.

בתום הדיון הראשון שנערך בביה"ד, קבע ביה"ד שעל האישה להודיע לביה"ד אם ברצונה להביא ראיות לתביעתה לגירושין או שמבקשת שביה"ד יוציא החלטתו ע"פ מה שנאמר בדיון זה. האישה בקשה מביה"ד לקבוע לה מועד להוכחת תביעתה לגירושין.

בדיון שנערך טען ב"כ האישה שמכיון שהצדדים הביעו הסכמתם לגירושין בביהמ"ש אין מקום לעכב את הגירושין ועל הצדדים להתגרש מידית ותביעות הרכוש של הבעל, אם ישנן, יתבררו בערכאה אחרת במועדים שיקבעו ע"י.

ב"כ הבעל טען שהבעל לא מסכים להתגרש עד שיקבל זכויות המגיעות לו לפי דעתו ברכוש שקבלה האישה בירושה.

ביה"ד עיין בפרוטוקול ביהמ"ש, בפרוטוקול זה נכתב שהאישה דרשה גירושין, הבעל אמר שאם האישה מעוניינת בגירושין הוא לא יכול להכריח אותה לחיות עמו ולכן יסכים לגירושין ובתנאי שימצה זכויותיו הממוניות. גם בביהמ"ש העלה ב"כ הבעל טענותיו לגבי זכויות שיש לו לדעתו בירושת האישה וביהמ"ש קבע שזכותו של הבעל להגיש תביעותיו. בדיון שנערך בביהמ"ש הסכים הבעל לפירוק השיתוף, בבית הצדדים, ברכב הצדדים וחשבון הצדדים.

אין בעובדה שהבעל הביע הסכמתו לגירושין לאור תביעת האישה והמעשים החד־צדדיים שעשתה בכדי לחייב את הבעל להתגרש מידית, אדרבה, מפרוטוקול הדיון משמע שהבעל דרש זכויות המגיעות לו לדעתו ברכוש שהגיע לאישה בירושה. הבעל זכאי לדרוש בירור של תביעתו הממונית, ואין לחייבו להתגרש כשמתוך הפרוטוקול עולה שהסכמתו היא לאור המצב שנוצר ואין הוא חוזר בו מתביעותיו הממוניות.

אין בעובדה שהבעל הסכים לפירוק שיתוף מידי בנכסים שאין חולק שהם משותפים לצדדים, בכדי לחייבו להתגרש. אדרבה ביה"ד חושב שאם לא יינתן לכל אחד מבני הזוג את יומו לבירור זכויותיו, בני זוג יימנעו מלהביע את רצונותיהם והסכמותיהם, הדבר יגרום להעצמת הסכסוך בין בני הזוג ויגרום שצד שאינו חפץ כל כך בגירושין אך מסכים להם בדיעבד, יטעון טענות שקריות ובזה יועצם הסכסוך. ואין ספק שדבר זה הוא תקלה לציבור.

דרישתו של הבעל לסיים את כל העניינים הממוניים שביניהם לפני הגירושין אין בה כדי לחייבו להתגרש, ואדרבה היא נכונה הלכתית וכמו שנקבע ב"סדר הגט" (אות פ"א) שיש לפתור כל העניינים הממוניים שבין הצדדים כולל ענין הכתובה לפני הגירושין.

לפיכך קובע ביה"ד:

א.         אין בעובדה שהבעל הסכים להתגרש בכפוף לזכויות המגיעות לו לדעתו בכדי לחייבו להתגרש, ולפיכך זכותו למצות טענותיו הממוניות.

ב.         הדיון נקבע להוכחות האישה לעילותיה לגירושין. בדיון לא הועלו עילות כל שהן, לפיכך רושם ביה"ד לפניו הסכמתו העקרונית של הבעל להתגרש, אך אין בהסכמו זו בכדי לחייבו להתגרש עתה.

ג.          נוסיף ונאמר האישה הגישה תביעותיה בביהמ"ש ובכך מנעה מביה"ד להתערב בנושא הממוני ולנסות למצוא פשרה או לתת פסיקה בעניינים הרכושיים.

ד.         ב"כ האישה מלין שהדיונים בביהמ"ש אמורים להמשך שנים רבות דבר שיגרום לעיגון האישה. ביה"ד קובע שאין לו להלין אלא על עצמו שבחר הערכאה שבה לדבריו הדיונים נמשכים שנים רבות ולא הגיש התביעה לביה"ד, שכפי הידוע לכל הבאים בשערי בית דיננו, שהתביעה הייתה יכולה להתברר תוך מספר חודשים.

לאור האמור לעיל דוחים תביעת האישה לחייב הבעל בגירושין, בגין ההסכמה לגירושין שהובעה ע"י הבעל בביהמ"ש.

על האישה להודיע לביה"ד באיזה אופן מעוניינת להמשיך בתביעתה.

ללא פנייה נוספת יובא התיק לעיון סגירה בעוד 90 יום.

ניתן ביום כ"ו במרחשון התשע"ה (19/11/2014).

הרב שלמה שפירא – אב"ד           הרב אברהם מייזלס               הרב רפאל י' בן שמעון