השופטת ע' ארבל:
1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ה' גרסטל) בה"פ 177/03 מיום 22.6.05, במסגרתו התקבלה תביעתה של המשיבה 1 לסעד הצהרתי, ונקבע כי ההסכם עליו חתמה אינו בר תחולה לגביה. השאלה שבמוקד הערעור היא מה תוקף חתימתה של המשיבה 1 על ההסכם נוכח מצבה הנפשי, ומה דינו של ההסכם.
רקע עובדתי
2. בתאריך 27.6.99 חתמו המשיבה 1 (להלן: המשיבה) ומי שהיום הוא בעלה בנפרד - המשיב 2, שהינו משיב פורמאלי (להלן: המשיב) - עם המערערת על הסכם (להלן: ההסכם), לפיו תעניק המערערת למשיבים הלוואה על סך 400,000 ש"ח ל- 10 שנים בתנאים שנקבעו (להלן: ההלוואה). עוד הוסכם, כי בתמורה להלוואה ימשכנו המשיבים את הנכס הידוע כחלקה 637/26 בגוש 6426 ברחוב גורדון 9 בכפר סבא (להלן: הדירה). הדירה רשומה על שם המשיב בלבד, ומשכך משמעות חתימת המשיבה על ההסכם היא וויתורה על ההגנות - הגנת הדייר או דיור חלוף - המוענקות לה מכוח חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב - 1972 וחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967. על פי קביעת בית המשפט המחוזי, עובר לחתימת המשיבה על ההסכם, איים עליה המשיב - בעלה - שיתגרש ממנה אם תסרב לעשות כן. יצויין, כי המשיבה לא הייתה מיוצגת עת חתמה על ההסכם, ולא נתאפשר לה להתייעץ עם גורם חיצוני או לקחת את ההסכם לעיון בביתה בטרם חתמה. בתאריך 28.3.01, בעקבות אי עמידה של המשיבים בהחזרי התשלומים שנקבעו בהסכם, הועמדה ההלוואה לפירעון מיידי. ביום 27.5.01 פתחה המערערת תיק הוצאה לפועל נגד המשיבים למימוש המשכנתא הרשומה על הדירה.
3. המשיבה חולה במחלת נפש סכיזופרניה פרנואידית מסוג רדיפתי וסכיזו-אפקטיבי. חוות הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו בנושא לבית המשפט המחוזי (להלן: חוות הדעת) הגדירו את המחלה כך:
"סכיזופרניה פרנואידית היא מחלה שבה גלים של שלבים חמורים וביניהם הפוגות (רמיסיה). בזמן החריף של המחלה האדם נמצא במצב פסיכוטי והינו חסר כל שיפוט. בין המצבים החריפים השיפוט עלול להיפגם בגלל הליקוי מהמחלה."
באשר למשיבה תיארו חוות הדעת את השתלשלות המחלה, וציינו כי סמוך לאחר נישואי המשיבה, עת היתה בת 22-23, היא החלה לסבול מהפרעה בחשיבה בעלת גוון רדיפתי, שהתמקד בבעלה. במאי 1981, בהיותה בת 27, החמיר מצבה עד כדי שנזקקה לטיפול בבית החולים "שלוותה", שם היא מטופלת עד היום הזה. לאחר אשפוזה הראשון היא אובחנה כסובלת מסכיזופרניה מסוג רדיפתי אשר גרמה לה לליקוי אישיותי, רגשי וקוגניטיבי. החל משנת 1987 לא אושפזה המשיבה, אך המשיכה לסבול ממשברים פסיכוטיים-אפקטיביים. עוד נכתב בחוות הדעת, כי המשיבה פיתחה תלות ניכרת בבעלה, אשר ממנה היא חורגת רק במצבים פסיכוטיים-מאניים. בנוגע למצבה הנפשי של המשיבה בתקופת החתימה על ההסכם, אין חולק כי היא הייתה בשלב של רמיסיה (הפוגה) במחלתה.
החלטת בית המשפט קמא
4. בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת ה' גרסטל) קבע כי המשיבה היא אישה חולה מאוד, הסובלת מזה עשרות בשנים ממחלת הסכיזופרניה ומטופלת בתרופות פסיכיאטריות. בהסתמך על חוות הדעת קבע בית המשפט כי כתוצאה מהמחלה, ואף אם אין מדובר בסימפטום ישיר, פיתחה המשיבה תלות סימביוטית בבעלה - תלות כלכלית ונפשית.
5. נוכח מצבה הנפשי נקבע כי אף אם נכונה גרסת המערערת, לפיה קיבלה המשיבה את כל ההסברים הנדרשים עובר לחתימתה על ההסכם, הרי שהמשיבה לא ידעה ולא הבינה את משמעות חתימתה ואת התוצאות שעלולות לנבוע ממנה. לא זו אף זו, בית המשפט קמא קבע כי גם לו הייתה המשיבה מבינה כל זאת, לא היה באפשרותה להימנע מחתימה על ההסכם, הואיל והיא נתבקשה לעשות זאת על יד המשיב, בו, כאמור, פיתחה תלות סימביוטית.
6. בית המשפט קמא דן בעילת הכפיה כמשמעותה בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: חוק החוזים), המאפשרת לצד שנכפה לבטל את ההסכם, אולם קבע כי אין היא מתקיימת בענייננו. זאת מאחר שעילת הכפיה מתקיימת רק מקום שהכפיה התבצעה על ידי הצד השני לחוזה, ואילו בענייננו התבצעה הכפיה על ידי המשיב, כאשר הוא והמשיבה יחדיו היוו צד אחד לחוזה אל מול הצד האחר, המערערת.
יחד עם זאת, מצא בית המשפט את ההסכם כחסר תוקף משפטי וכבטל מעיקרו ככל שהוא נוגע למשיבה ולזכויותיה. זאת מאחר שנקבע כי נוכח נסיבות המקרה הקשות והתלות החמורה שפיתחה המשיבה בבעלה, עמדה המשיבה בנטל הכבד להוכיח כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים ויוצאי דופן בהם הכפיה, על אף שלא לוותה באלימות פיזית, הייתה כה חמורה עד ששללה לחלוטין את רצון המשיבה, ומשכך התקיימה טענת "לא נעשה דבר" המובילה לבטלות ההסכם. עוד נקבע, כי תנאי הכרחי לקיומה של התקשרות חוזית מחייבת הוא שיהא הצד החותם בעל רצון חופשי. על כן, כאשר מדובר באדם חולה, כדוגמת המשיבה, אין תחולה להלכות הרגילות עליהן התבססה המערערת בדבר החזקה שמקימה חתימתו של צד לחוזה.
לעניין התלות השוללת רצון חופשי השווה בית המשפט קמא את הסוגיה נשוא פסק דינו לדוקטרינת "ההשפעה הבלתי הוגנת" בדיני הירושה, לפיה במקרים בהם הוכחה היווצרות תלות מוחלטת של אדם פלוני, בשל גילו המבוגר וחוליו, באדם אחר, שנהיה הזכאי העיקרי או היחידי בשל כך בצוואה של אותו פלוני, ייקבע כי רצונו של פלוני נשלל כליל בשל התלות, ועל כן תוכרז הצוואה כפסולה.
7. לאור האמור לעיל, קיבל בית המשפט קמא את התובענה שהגישה המשיבה לסעד הצהרתי, באופן שההסכם לא יחול ככל שהוא נוגע למבקשת. נקבע, כי אין בכך כדי למנוע את מימוש המשכון, ובלבד שתשמרנה למשיבה זכויותיה על פי כל דין, והוויתור על אותן זכויות עליו חתמה, לא ייחשב כוויתור מצידה.
טענות הצדדים
טענות המערערת
8. לטענת המערערת, במקרה דנן לא קמה כל עילה משפטית לביטולו של ההסכם. באשר למצבה הנפשי של המשיבה טוענת המערערת כי המשיבה לא הוכרזה מעולם כפסולת דין, ומשכך לא נסתרה החזקה המשפטית בדבר כשרותה לבצע פעולות משפטיות לפי סעיף 2 לחוק הכשרות והאפוטרופסות, התשכ"ב - 1962 (להלן: חוק הכשרות). על כן, טוענת המערערת, סעיפים 4-7 לחוק הכשרות לא חלים על המשיבה, וחתימתה על ההסכם היא בת תוקף, וכך גם ההסכם כולו.
המערערת מוצאת חיזוק לטענותיה בסעיפים 84-89 להצעת תזכיר הקודכס האזרחי החדש (קובץ דיני ממונות), שם נקבע הסדר חדש ביחס לפעולה משפטית של מי שלא הוכרז כפסול דין, לפיו במקום ההכרזה השיפוטית על הגבלת הכשרות תבוא הידיעה בפועל או חובת הידיעה של הצד שכנגד ביחס למצבו של הלקוי בדעתו. לטענת המערערת היא לא ידעה דבר אודות מצבה הנפשי של המשיבה שעה שחתמה על ההסכם, ועל כן, לו ההסדר המוצע היה בר תוקף בענייננו, התוצאה המתבקשת, לטענתה, הייתה כי הפעולה המשפטית של חתימת ההסכם, אותה ביצעה המשיבה, שרירה וקיימת, ואין בסיס לביטולה.
9. עוד טוענת המערערת, כי המשיבה חתמה על ההסכם מתוך הבנת תוכנו והשלכותיו. הגרסה העובדתית אותה מציגה המערערת, שלטענתה אף התקבלה בבית המשפט קמא, היא כי בטרם חתמה המשיבה על ההסכם, הסביר לה בא כוח המערערת כל פרט הקשור בחוזה "דבר דבור על אופניו". לטענתה, עצם העובדה כי המשיב חש צורך לאיים על המשיבה בגירושין במידה ולא תחתום על ההסכם, מלמדת כי היא הבינה את משמעות חתימתה. המערערת תומכת טענותיה בחוות הדעת השונות שהוגשו בעניין זה, המאשרות, לדידה, כי אין כל ממש בטענה כי מצבה הנפשי של המשיבה בעת החתימה על החוזה מנע ממנה להבין על מה היא חותמת. בחוות הדעת של ד"ר פלד, שהוגשה לבית המשפט המחוזי מטעם המערערת, נקבע כי בנתונים הקיימים לא ניתן בדיעבד לקבוע שהמשיבה לא הייתה כשירה בעת החתימה על ההסכם. ד"ר פלד הוסיף וקבע: "בכל מקרה בודאי שמי שחתמה בפניו לא היה יכול לפי התנהגותה במועד החתימה לדעת כי מדובר באישה הסובלת ממחלה נפשית מבלי שיקבל על כך דווח ברור".