כללי
ביום 24.8.08 חתם מפקד כוחות צה"ל ביהודה והשומרון על צווי פיקוח מיוחד בעניינם של המערערים, בתוקף סמכותו לפי סעיפים 86(א) ו-(ב) לצו בדבר הוראות ביטחון, תש"ל - 1970.
נוסחם של הצווים אינו שונה במידה רבה, ועל פיהם המערערים הושמו תחת פיקוח מיוחד במסגרתו חויבו להתגורר בעיר מעלה אדומים ולא לצאת מתחום עיר זו אלא בהיתר, זאת לתקופה של ארבעה חודשים בנוגע למערער מס' 1, ושלושה חודשים בנוגע למערערים מס' 2 ו-3. כן חויבו המערערים להתייצב מדי יום במשך תקופה זו בתחנת המשטרה במעלה אדומים או בכל תחנת משטרה אחרת בתחום מדינת ישראל, אשר פרטיה יימסרו מראש על ידיהם. במקביל, התיר המפקד הצבאי למערערים לצאת מחוץ לעיר מעלה אדומים לתחומי מדינת ישראל.
עוד קבע המפקד הצבאי כי ניתנת למערערים אפשרות להגיש השגה נגד הצו.
ואכן, ביום 1.9.08 הגיש כל אחד מהמערערים השגה נגד צו הפיקוח בעניינו, ואולם אלה נדחו. משכך, נקבע תאריך ה- 7.9.08 כמועד תחילת תוקפם של הצווים.
ביום 25.9.08 הגישו המערערים מס' 1 ו-2 ערעור על צווי הפיקוח בעניינם. ערעור זה נדון על ידי בתאריך 2.10.08, בעוד במועד האמור הגיש המערער מס' 3 את ערעורו שנדון ב-5.10.08.
משמהות הצווים שהוצאו נגד המערערים דומה, ומשהטענות בערעורים אף הן היו מאותו עניין, ניתנה החלטתי במאוחד ובה דחיתי את הערעורים.
כעת, אנמק החלטתי זו.
סדרי הדיון
הדיון בערעורים נחלק לשלושה חלקים. תחילה, אפשרתי לב"כ המערערים לחקור את נציג שירות הביטחון הכללי, במגבלות הנובעות מאי חשיפת המידע המודיעיני או זהות מוסריו. בהמשך, שמעתי את טיעוני הצדדים. לבסוף, עיינתי, במעמד צד אחד, במידע המודיעיני שעמד בבסיס החלטת המפקד הצבאי לחתום על הצווים כאמור, תוך שאני שומע את הסברי נציגי שירות הביטחון הכללי.
ייאמר מיד כי שוכנעתי שאין לגלות פרט כלשהו מתוך המידע האמור, זאת לבל ייפגע ביטחון האזור ואף ביטחון מקורות המידע.
אציין עוד כי בפתח הדיון מסר נציג המפקד הצבאי פרפרזה גלויה אודות נימוקי הצווים. לפי פרפרזה זו, נשקף מהמערערים סיכון ממשי לביטחון האזור ולסדר הציבורי, שכן, בחודשים האחרונים, אלה היו מעורבים בהובלה ובהכוונה של פעילות נרחבת, בלתי חוקית ואלימה, המכוונת נגד תושבים פלסטינים ונגד רשויות הביטחון.
טיעוני הצדדים
ב"כ המערערים העלה שורה של טיעונים עקרוניים נגד צווי הפיקוח ואף מספר טענות פרטניות באשר לתנאי הפיקוח ולפיצוי המגיע למערערים כתוצאה מהצרת צעדיהם.
במישור העקרוני, טען הסנגור כי הצווים הינם פוליטיים במהותם ואינם עומדים במגבלה הקבועה בסעיף 86 לצו, היינו, כי המפקד הצבאי לא יפעיל סמכות זו אלא אם סבר כי הדבר הכרחי בגלל טעמי ביטחון החלטיים. הסנגור עמד על כך כי אין באפשרותו לבחון את החומר החסוי, ועל כן, ביקש כי אמלא תפקיד זה בדקדקנות ואבחן מדוע לא פנו גורמי הביטחון להליך פלילי הכולל איסוף ראיות וחקירה של ממש. בעניין זה טען הסנגור כי הייתה חובה על הרשויות לחקור את המערערים בטרם הוצאו הצווים.
כן טען הסנגור כי, למיטב הבנתו, העילה להוצאת הצו מצויה בפרסומים לפיהם גורמי ימין הקימו מנגנון אשר נועד למנוע מגורמי הביטחון לפעול נגד מאחזים בלתי חוקיים שהוקמו באיו"ש, מנגנון שנודע בשם "תג מחיר" או "ערבות הדדית". הסנגור הכחיש כי המערערים הינם חלק ממנגנון זה. כן תמה הסנגור, אם זוהי האשמה, מדוע לא הוצאו צווים נוספים נגד אנשי ציבור ואנשים פרטיים שהזדהו עם יוזמה זו. אשר על כן, סבר הסנגור כי לנוכח התכלית ההרתעתית של הצווים, יש לקבוע כי אלה הוצאו מתוך מטרה זרה.
עוד טען הסנגור כי הצווים נגועים באפליה פסולה, הן כלפי אחרים כאמור והן כלפי ארגוני שמאל הפועלים אף הם באלימות כלפי כוחות הביטחון וכלפי רכוש ולגביהם לא ננקטו סנקציות דומות. בעניין זה הוסיף הסנגור כי גם במדינת ישראל מתקיימת פשיעה מאורגנת רבה ולא ננקטו נגד מבצעיה צעדים מנהליים דוגמת אלה שננקטו נגד המערערים.
על כך הוסיף הסנגור וטען כי הצווים פוגעים קשות במרקם החיים של המערערים ושל משפחותיהם. לדעת הסנגור, פגיעה זו כה חמורה עד שהופכת את הצווים לבלתי מאוזנים ולבלתי סבירים.