זוהי תביעת נזיקין שעניינה בתוצאות העגומות של הטיפול הרפואי במנוחה מזל בוחניק ז"ל (להלן:" המנוחה"). בינואר 2001 אובחנה המנוחה כסובלת מלימפומה אגרסיבית בכליותיה. לאחר כימותרפיה הושגה הפוגה מלאה. במסגרת מעקב אונקולוגי בבית-החולים איכילוב, הדגים מיפוי גליום מ- 11.2.02 חשד ל"ממצא בראש". ב-25.2.02 עברה המנוחה בדיקת CT מוחית שהדגימה "תהליך תופס מקום" באונה הטמפוראלית - פריטלית מימין. מאוחר יותר התברר שפענוח זה היה מוטעה והוחלפו בו צד שמאל וצד ימין. ב- 27.2.02 נבדקה המנוחה ביחידה להפרעות תנועה, נמצא שהיא סבלה מירידה בזיכרון, בלבול, אי-שקט ועצבנות. ב- 28.2.02 נותחה המנוחה בהרדמה כללית, נלקחו מהאונה הימנית של מוחה דגימות לביופסיה ונכרתו רקמות. במהלך הניתוח ירד ריכוז החמצן בדמה של המנוחה, אובחן תסחיף אויר, החל דימום מאסיבי ולמרות מתן 8 מנות דם התדרדר מצבה. כשהוצאה המנוחה מחדר הניתוח היה מצבה קשה והיא היתה משותקת. כחודש וחצי אח"כ, ב- 12.4.02 היא נפטרה.
טענות התובעים
התובעים הם קרובי משפחת המנוחה - יורשים ותלויים. לטענתם, לפני הניתוח המנוחה הייתה אישה נמרצת ופעילה שטיפלה בילדיה ובבעלה החולה ומותה נבע מרשלנות רפואית. תחילת הרשלנות הנטענת היתה בפענוח שגוי של בדיקת ה-CT שהצביע על ממצא חשוד בצידו הימני של המוח. המשכה היה, כאשר בטרם הניתוח לא נועצו המנתחים באונקולוג, לא בדקו את עברה הרפואי של המנוחה ולא ביצעו בדיקות נוספות, אלא הסתמכו בלעדית על פענוח בדיקת ההדמיה אף שבדיקה קודמת (מיפוי הגליום) וניתוח נכון של תלונות המנוחה וממצאי בדיקותיה הצביעו על מיקום שונה של הגידול. נטען כי לא הוצעו למנוחה או לבני משפחתה חלופות לניתוח אף שהן (למשל טיפול כימותרפי) היו סבירות. נטען גם, שהוסבר לתובעים ולמנוחה, שהניתוח שבפניו היא עומדת הוא פשוט וקל ונועד לביופסיה בלבד. בפועל בוצע הניתוח במיקום שגוי ולאחר הביופסיה המשיכו המנתחים לכרות את מה שנראה להם כגידול וגרמו להתדרדרות מצבה של המנוחה תוך סבל רב עד לפטירתה בטרם עת. מעשים אלה היוו עוולת תקיפה והם פגעו באוטונומיה של המנוחה. לאחר הניתוח, חוו התובעים את ההתדרדרות במצבה של המנוחה. משהתבררה להם טעות הרופאים הם סבלו צער רב, ומצבה הנפשי של והתובעת 3 התדרדר תוך פגיעה בתפקודה היומיומי, בעבודתה ובפוטנציאל שלה לחיי זוגיות.
טענות הנתבעת
הנתבעת טוענת שהטעות בפענוח בדיקת ההדמיה לא קשורה לפטירת המנוחה. המנוחה סבלה מזה שנים מצניחת אברי אגן, הפרעות בתפקודי הכבד, דיכאון, סרטן בכליות ועוד. בחודשי חייה האחרונים התדרדר מצבה, היא שבה ולקתה בסרטן, הפעם במוח. בעת הניתוח ובלי קשר לתוצאותיו כבר היתה המנוחה חולת סרטן סופנית, שתוחלת חייה חודשים ספורים. עריכת הניתוח היה דחופה נוכח ממדי הגידול (קוטר 5 ס"מ), והסכנה המיידית לחיי המנוחה שעלתה מהמשך גדילתו. ההחלטה לנתח את המנוחה היתה סבירה. בהתחשב במצבה הרפואי הכללי, ניתוח במוחה של המנוחה לא יכול להחשב כניתוח פשוט וקל. הסברים מפורטים אודות הניתוח וסיכוניו קיבלה המנוחה מפי שני רופאים. ד"ר רהב הסביר למנוחה ולבני משפחתה אודות הניתוח וסיכוניו בעת ההחתמה על טופס הסכמה לניתוח. ד"ר רזון הסביר למנוחה אודות הניתוח שוב זמן קצר לפני תחילתו. הניתוח עצמו לא יועד להיות ביופסיה בלבד, אלא גם להקטין את הגידול ככל שניתן, ולהפחית מהסכנה המיידית לחיי המנוחה. בניתוח נלקחו קטעי רקמה מוחית שנבדקו ע"י פתולוג והרקמה, אף שנלקחה מצידו הימני של המוח, הייתה מסוננת לימפוציטים. משמע: אף שלכאורה היה הגידול בצד שמאל, נמצאו תאים סרטניים גם בצד הימני שנותח. סיבוכים בלתי צפויים כגון תסחיף אויר, או ירידה פתאומית בלחץ הדם או הופעה של בצקת מוחית אינם סיבוכים המושפעים מעצם מיקום הניתוח אלא מהפעולה הכירורגית, ועל כן התוצאה הייתה דומה אם הייתה המנוחה מנותחת בצידו השמאלי של המוח. הנתבעת חולקת על נזקיהם הנטענים של התובעים ועל זכותם לפיצויים.
דיון
ניתן למיין את טענות התובעים לפרקי רשלנות שונים של הנתבעת: הטעות בפענוח בדיקת ההדמיה; עצם ההחלטה לנתח את המנוחה בכלל; החלטה לנתח את המנוחה במיקום מסוים דווקא; מהלך הניתוח עצמו. רק מעט מכך עוגן כראוי בכתב התביעה. "המוציא מחברו עליו הראיה" ועל התובעים היה לטרוח ולהוכיח את תביעתם. לפי תק' 127 לתקנות סדר-הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 היה עליהם לצרף לתביעתם חוו"ד רופא כדי להוכיח ענין שברפואה. התובעת 3 צירפה חוו"ד מטעמה בנוגע לנזקיה (כ"ניזוק משני"), אך התביעה לא נתמכה בחוו"ד רופא בענין שבמרכזה, דהיינו, הטענה שרשלנות הנתבעת היא שפגעה במנוחה וגרמה למותה. במהלך התקין של תביעה בשל רשלנות רפואית, חוות-דעת כזו מצופה לפרט הן את מעשי ההתרשלות והן את הקשר הסיבתי שבינם לבין הנזק. לענין זה היו תוצאות מרחיקות לכת באשר לניהול ההליך. ראשית, לא תמיד ניתן היה לשער את הטענה העובדתית של התובעים שמפניה על הנתבעת להתגונן. בעת חקירות עדי ההגנה צצו להן מדי פעם "תזות רפואיות" שעמן נדרשה הנתבעת להתמודד ואשר לא יכולה היתה לשערן מראש (שהרי הן לא עלו בחוו"ד של התובעים). הדבר גרר, כצפוי ולעתים בצדק, מחאות בשל שינוי חזית. שנית, לא הונחה כל תשתית לכאורית ל"תזות הרפואיות" של התובעים. בהעדר חוות-דעת רפואית התבססו התובעים ככל יכולתם על ראיות ההגנה ונעזרו בשתי טענות: 1. "הודאה והדחה". 2. "הדבר מדבר בעדו".
"
הודאה והדחה"
"הודאה והדחה" מתקיימת כשנתבע מודה בעובדותיה המהותיות של עילת התביעה ומוסיף טענות אחרות העשויות להביא לדחייתה. הפן המהותי של טענה זו הוא העברת נטל השכנוע לכתפי הנתבע. אם כפות המאזניים יישארו בסופו של המשפט מאוזנות באשר לטענות הנתבע, יזכה התובע בתביעתו, שהרי הנתבע הודה בכל רכיביה (רע"א 3592/01
עיזבון המנוח סימן טוב
מנשה נ' אהרונוב
. פ"ד נה(5), 193, 194-195. י. זוסמן
סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין עורך) 321-320). נקודת המוצא לדיוננו, היא עובדה שאינה במחלוקת, דהיינו, שפענוח בדיקת ההדמיה מ- 25.2.02 היה שגוי באופן שממצא שנראה בצדו שמאלי של המוח תואר כמצוי בצידו הימני. הנתבעת הודתה בטעות מיד כשהתגלתה, אלא, שהתובעים מנסים לתלות ב"הודאה" הרבה יותר ממה שיש בה. גזרת התביעה רחבה בהרבה מגזרת ההודעה. התובעים טוענים למעשי התרשלות נוספים וגם שבשל מעשי ההתרשלות, נגרם מותה של המנוחה. הנתבעת לא מודה כלל בטענות ההתרשלות האחרות ומכחישה בתוקף את הקשר הסיבתי שבין הטעות (שבה היא מודה) לבין הנזק שנגרם למנוחה ולמותה. איני רואה דרך "למתוח" הודאה בגזרה אחת ויחידה של התביעה ולהפיק ממנה "הודאה" בגזרות אחרות לגמרי. מכאן פועלה המוגבל מאוד של טענת "הודאה והדחה" לענין תביעה זו.
"הדבר מדבר בעדו"
זוהי טענה מדיני הרשלנות המעוגנת בסעיף 41 לפקודת הנזיקין ופועלה הוא היפוך נטל הראיה. ההצלחה בה מחייבת הצטברות שלושה תנאים:
1. לתובע לא הייתה ידיעה, או יכולת לדעת, מה היו למעשה הסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק.
2. הנזק נגרם על ידי נכס, שלנתבעת הייתה שליטה מלאה עליו
3.נראה לבית המשפט, שאירוע המקרה שגרם לנזק, מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה בזהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות סבירה.
בתביעות הנוגעות לטיבו של טיפול רפואי, מתקיימים לרוב שני התנאים הראשונים. דומה שהדבר נגזר מפער המידע בין הרופא (היודע ומבין אילו פעולות ננקטו) לחולה, שאינו תמיד ער (בכל המובנים) לפעולות שננקטו ולמשמעותן. הטעות הלא-מוסברת בפענוח בדיקת ההדמיה אכן מתיישבת יותר עם המסקנה שהפענוח היה רשלני מאשר עם כל מסקנה אחרת. האם יש בכך כדי ללמד על אי-נקיטת זהירות סבירה בעצם ההחלטה לנתח, בקביעת מיקום הניתוח, במסירת המידע למנוחה, או בדרך עריכת הניתוח? הדבר רחוק מאוד מלהיות מובן מאליו. כפי שיובהר בהמשך, בעת הערכת הראיות, לא מצאתי בסיס כלשהו למסקנה זו.
ההחלטה לנתח דווקא בצד ימין של המוח
אגף מרכזי בטיעוני התובעים נגע להחלטת הרופאים לנתח דווקא את צידו הימני של מוח המנוחה. התובעים ניסו בחקירותיהם הנגדיות להביא את עדי ההגנה למסקנה שהנתונים השונים שהיו בידיהם (דהיינו מיפוי הגליום, ממצאי הבדיקות הגופניות והתנהגות המנוחה) צריכים היו לעורר את חשדם שהגידול נמצא דווקא בצידו השמאלי של מוחה ולפקפק בפענוח בדיקת הדמיה. העדים לא קיבלו טענות אלה ודבקו בחשיבותה המכרעת של בדיקת ההדמיה (ומן הסתם צדקו בכך), אך דומני שאין לכך כל משמעות. התביעה הוגשה נגד הנתבעת ולא אישית נגד הרופאים המטפלים. טעותו של מפענח בדיקת ההדמיה, היא טעותה "של" הנתבעת. אם הוא התרשל ושגה ובשל שגיאתו שגו גם הרופאים בהערכת מקום הגידול, מכתימה התרשלותו את התנהגותם. ההחלטה לנתח דווקא במקום שבו ניתחו את המנוחה היתה רשלנית, לא מפני שלא היתה סבירה על סמך הנתונים שהיו בידי הרופאים, אלא מפני שהנתונים עצמם היו שגויים בשל התרשלות.
ההסתמכות הבלעדית של הרופאים על בדיקת ההדמיה והתעלמותם מנתונים נוספים
לטענת התובעים לקו מעשי הרופאים בחריגות נוספות מנורמת הזהירות. ב-11.2.02 עברה המנוחה מיפוי גליום, שהצביע על ממצא מחשיד בצידו השמאלי של המוח, עקב בדיקה זו הופנתה המנוחה לבדיקת CT (ב-25.2.02) שהראתה ממצא בצידו הימני של המוח. ב-27.2.02 נבדקה המנוחה ביחידה להפרעות תנועה שם סבלה מרעד בקול ובידיים, ירידה בזיכרון ומצב של בלבול. היא הופנתה למחלקה הנוירוכירורגית, ואז הוחלט לנתחה בדחיפות. התובעים טוענים כי הסתמכות היתר על בדיקת ההדמיה כשלעצמה היתה מעשה רשלנות. לדעתם, היה על הרופאים לפקפק במסקנה שהגידול נמצא בצד הימני ולערוך בדיקות נוספות, לאור תסמיניה של המנוחה ובשל כך שמיפוי הגליום הצביע על גידול דווקא בצידו השמאלי של המוח. הנתבעת טענה שהעדפת בדיקת ההדמיה נבעה מאמינותה העדיפה ומכך שממצאיה התאימו לתסמינים שהפגינה המנוחה.