המשנה לנשיאה א' ריבלין:
1. המבקש הואשם בכך שבהיותו סוכן מכירות מטעם חברת "וילי פוד" הוא גבה עבורה סכום של 39,888 ש"ח ואת הכסף נטל לכיסו. בגין מעשה זו יוחסה לו עבירה של גניבה ממעביד. במהלך הדיון מונה למבקש עורך-דין מטעם הסנגוריה הציבורית. הצדדים הגיעו להסדר טיעון שלפיו המבקש יודה בעובדות שיוחסו לו, יורשע ויינתן לגביו תסקיר של שירות המבחן. עוד הוסכם כי אם התסקיר יהיה חיובי ותימסר אסמכתא לגבי החזרת הכספים, יעתרו הצדדים למאסר בדרך של עבודות שירות ומאסר מותנה; תסקיר שלילי - הובהר עוד - יוביל לטיעון חופשי לעונש. מפרוטוקול הדיון עולה כי לאחר שתיארה התובעת את פרטי ההסדר אישר הסנגור את הדברים ועמד על כך שהמבקש-הנאשם מודע לכך שבית המשפט אינו כפוף להסדר הטיעון. המבקש עצמו הודה בעובדות כתב האישום ונכתב מפיו כי הובהר לו שבית המשפט אינו צד להסדר ואינו מחויב לכבדו.
המבקש הורשע בעבירה של גניבה ממעביד ובית המשפט הורה על קבלת תסקיר בעניינו. התסקיר שהוגש לא היה חיובי, במובן זה שנאמר בו כי המבקש מתקשה ליטול אחריות על ביצוע העבירה וטוען שלא התכוון לגנוב את הכסף. משכך, נמנע שירות המבחן מליתן המלצה בעניינו של המבקש.
2. או-אז התכנסו הצדדים בבית המשפט והסנגור ביקש לאפשר למבקש לחזור בו מהודייתו שכן טעה בשיקוליו והודה בעבירה שלפי גרסתו כלל לא ביצע. לפי דברי המבקש - שאותם השמיע בפני שירות המבחן ושעליהם חזר הסנגור בדיון - הוא אמנם נטל את הכסף אך לא התכוון לגנוב אותו אלא הכסף אבד. נציגת המדינה הביעה את עמדתה כי לא נתקיימו במקרה זה התנאים למתן אפשרות לנאשם לחזור בו מהודייתו. המבקש עצמו ציין בפני בית המשפט כי "החדירו לו לראש" שעליו להודות ולסיים את התיק, וכי הלחץ מצד הסנגור והתובעת הניע אותו להודות. בית המשפט שאל את שאלותיו על-מנת לרדת לשורש גרסתו של המבקש, ועורכי הדין - הסנגור והתובעת - הבהירו את הדברים מנקודת ראותם, תוך ששניהם מדגישים כי לא הופעל לחץ על המבקש.
3. בית משפט השלום דחה את בקשת המבקש לחזור בו מהודייתו. בהחלטתו כתב בית המשפט כי השתכנע שלא הופעל על המבקש לחץ להודות. בית המשפט ציין כי כאשר נשאל המבקש לגבי תגובתו לכתב האישום, ניתנה לו ההזדמנות לומר את דברו. בית משפט השלום עמד על האינטרס הציבורי בדבר יציבות ההליך הפלילי ובדבר מניעת מצב שבו יתאפשר לנאשם לבצע מניפולציה לאחר שמתברר כי התסקיר בעניינו שלילי. בית המשפט ציין עוד כי גרסת החפות של המבקש הועלתה לראשונה בפני שירות המבחן. מכל הסיבות האלה נדחתה כאמור בקשתו של המבקש לחזור בו מהודייתו. הדיון נדחה לצורך טיעונים לעונש.
4. נשמעו טיעונים לעונש. התובעת עתרה לכך שיוטל על המבקש עונש של מאסר בפועל, מאסר מותנה וקנס. הסנגור ציין את השיקולים לקולא. המבקש עצמו השמיע את דברו והתנצל על כך שבדיון הקודם הטיל ספק באמינותם של עורכי-הדין - "יכול להיות", כך אמר, "שמתוך לחץ אמרתי דברים שלא רציתי". המבקש עמד על נסיבות המקרה ועל נסיבותיו האישיות. הוא ציין כי פנה לחברה וניסה "לסגור את הדברים בדרך הטובה ביותר". הוא הביע תקווה שלא יורשע שוב בחייו והטעים: "אם עשיתי טעויות אני מתנצל בפני בית המשפט. אני מבקש מבית המשפט שיסלח לי וייתן לי דרך להמשיך". לאחר ששמע את כל אלה גזר בית המשפט על המבקש עונש של שמונה חודשי מאסר לנשיאה בפועל וכן מאסר על-תנאי (לתקופה של שמונה חודשים) וקנס (בסך של 5,000 ש"ח).
5. המבקש ערער על הרשעתו ועל גזר דינו לפני בית המשפט המחוזי. המבקש שב וביקש לאפשר לו לחזור בו מהודייתו. בית המשפט המחוזי דחה עתירה זו, באמצו את פסיקתה של הערכאה הראשונה בנקודה זו. בית המשפט סקר את הפסיקה בנוגע לנסיבות החריגות שבהן יש לאפשר לנאשם לחזור בו מהודייתו בהתאם לסעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בית המשפט מצא כי נסיבות כאלה לא מתקיימות במקרה דנן, והטעים בהקשר זה כי המבקש חזר על הודאתו בדבריו בשלב הטיעונים לעונש. בית המשפט המחוזי הוסיף ובחן את יתר הטענות של המבקש לעניין חומרת העונש אולם לא מצא עילה להתערבותו. לפיכך, הערעור נדחה.
6. עתה מצויים אנו בגלגול השלישי של ההליך. המבקש - הפעם כשהוא מיוצג על-ידי עורך-דין שאינו מן הסנגוריה הציבורית - פורש באריכות רבה את השגותיו על ההליך שהתקיים בעניינו. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ושקלתי את הדברים מכאן ומכאן, באתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה ראוי לקבל את הבקשה, לדון בה כבערעור ולקבל את הערעור במובן זה שלמבקש יותר לחזור בו מהודאתו כך שיתקיים בעניינו הליך פלילי כהלכתו.
7. המבקש בבקשתו ביקש למקד את הזרקור על "מושג חדש [ש]בא למקומותינו - 'יום מוקד'". הוא מלין על מנגנון זה שבו שופט יחיד דן בעשרות תיקים פליליים ביום אחד, בזמן שמחוץ לאולם, כך לדבריו, "פועלת מערכת יעילה ומשומנת" - הכוללת גורמי תביעה ונציגים של הסנגוריה הציבורית - שנועדה "לסגור תיקים". המבקש מעלה טענות כלליות נוספות לגבי סעיפי חוק שונים והיחס ביניהם. אומר מייד: בהכרעתי בעניינו של המבקש לא נדרשתי לנושאים הכלליים שהוא מבקש להעלות על השולחן. לא נדרשתי לכך וגם לא סברתי כי ההליך המסוים שלפנינו מתאים לבחינה כזו. ככלל, נושא קיומו של דיון מקדמי בהליכים פליליים מוסדר בסעיף 143א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ובתיק שלפנינו הכרעתי נטועה, כל כולה, בנסיבות המיוחדות של המקרה ובקושי שמצאתי בחלק מהנמקותיהן של הערכאות הקודמות. ביסוד הכרעתי מצויה ההנחה - שנדמה כי אין עליה חולק - כי הרשעה על בסיס הסדר טיעון צריכה להיעשות, תמיד, לאחר שבית המשפט מוודא היטב כי הודית הנאשם מבוססת על הבנתו המלאה של משמעויות ההסדר, וכי היא נמסרה מרצון חופשי ובידיעתו של הנאשם כי בית-המשפט אינו מחויב בקבלת ההסדר, תוך הבנת התוצאות המשתמעות מכך (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577 (2002)). כאשר מתברר - ואף בדיעבד - כי ההליך שהוביל להסדר הטיעון מעורר ספקות לגבי תוקפה של ההסכמה שנתן הנאשם, עשוי הדבר להצדיק חזרה מן ההודאה, וזאת במיוחד אם בקשתו של הנאשם לחזור בו הובאה בפני בית המשפט עובר לגזר הדין.
יטען הטוען כי לעיתים המנגנון של הסדרי הטיעון עלול להקשות על בית המשפט להבחין בין הודאה "מוסרית", הודאה שביסודה קבלת אחריות - הודאה לשמה - לבין הודאה שאין ביסודה אלא שקלול אינטרסים תועלתני או סיבות אחרות שפורטו בספרות העוסקת במוסד הסדרי הטיעון. סוגיה זו וסוגיות נוספות הקשורות להסדרי הטיעון ולתפקידו של בית המשפט בהקשר זה נדונו זה מכבר ואין זה המקום להאריך. חשוב עם זאת להיות ערים תמיד - בכל מקרה ומקרה - לשאלת תקפותה של ההודאה הניתנת במסגרת הסדר טיעון, שהרי הודאה זו - הודאה מרצון - היא בסיס-ההרשעה.
8. בענייננו טוען המבקש, וחוזר וטוען, כי הודאתו לא הייתה הודאת-אמת אלא הודאה שניתנה בלחץ הנסיבות ומבלי שהוא-עצמו מאמין בה. ברור הדבר כי באופן כללי הליכי הגיבוש של הסדרי טיעון - כמו הליכים אחרים במשפט הפלילי - אינם נקיים מלחצים. הנסיבות הסובבות גיבוש של הסדר טיעון אינן חופשיות מלחצים, סביר להניח שכך הוא הדבר ברבים מן המקרים, במיוחד מנקודת ראותו של הנאשם. ברור גם שעצם העובדה שהסנגור חושף בפני הנאשם את הסיכונים הכרוכים בניהול משפט מלא - סיטואציה לוחצת ללא ספק - אין בה כדי לאיין את ההודאה שניתנה לאחר מכן במסגרת הסדר טיעון. ואולם כאמור, כל מקרה ראוי לו שייבחן לפי נסיבותיו, תוך הקפדה על שמירת זכויותיו של הנאשם. בענייננו, עיון בפרוטוקול, בפסקי-הדין ובטענות המשיבה אינו סותר את טענתו היסודית של המבקש כי במהלך פרק זמן קצר (להערכתו, כ-15-10 דקות), הוא פגש לראשונה בעורך הדין שמונה לו; עורך הדין עיין בראיות, ציין בפניו את הסיכון הטמון בניהול משפט והמליץ לו להודות; דבר עם התובעת על סיום התיק בהסדר טיעון שימנע ככל הנראה את שבתו בבית האסורים; המבקש הסכים ואז נכנסו הצדדים לאולם המשפט, והסנגור מונה באופן פורמאלי לייצג את המבקש; הסדר הטיעון הוצג לבית המשפט; המבקש הודה בעובדות כתב האישום.
9. כאמור, החומר שלפני אינו שולל ואף תומך בתיאור זה של רוח הדברים, ואינני נדרש כאן לעניינים ספציפיים נוספים שהועלו ביחס להשתלשלות העניינים העובדתית - עניינים שלא הובהרו די הצורך, כגון הטענה כי כתב האישום נמסר למבקש לראשונה באותו מעמד (קרי: לא צורף להזמנה לבית המשפט כנדרש לפי סעיף 95 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). בנסיבות אלה, גם אם עורכי-הדין מצדם לא הפעילו לחץ יוצא דופן על המבקש, לא ניתן להתעלם מן הקושי שעשוי להימצא בו אדם שנמצא לראשונה במסדרונות ההליך הפלילי, ומוצג לפניו הסדר טיעון שאמור למנוע את איום המאסר. ער אני לדברים שהשמיעה התובעת בבית משפט השלום, כי המבקש לחץ להסדר הטיעון - הוא ולא התביעה. עם זאת, לא ברור מדבריה שבפרוטוקול כיצד התנהלו הדברים ואפשר בהחלט שהלחץ מצד המבקש - כמובנו בדברי התובעת - נגע לנושא ההימנעות מעונש מאסר. כך או כך, כאמור, לא נשללה טענת המבקש כי כל התהליך שהוביל להרשעתו בעבירה חמורה של גניבה ממעביד (ובסופו של יום, לשליחתו למאסר) - מהמפגש הראשון עם עורך-הדין ועד הכניסה לבית המשפט וההודאה - לא נמשך אלא דקות. בנסיבות אלה לא אוכל לשלול את טענת המבקש כי לא התאפשר לו לגבש החלטה מושכלת לוותר על ניהול משפט.
10. וחשוב מכך: לעניינו של המבקש כאן חוברות שלוש נקודות נוספות שראוי להביאן בחשבון. ראשית, בית משפט השלום ציין את הצורך למנוע תכסיסנות ומניפולציות, למשל כאשר הנאשם מסכים להסדר טיעון ומתחרט לאחר שמתברר לו כי התסקיר שלילי. שיקול זה ראוי לו שיובא בחשבון אך במקרה זה לא שוכנעתי כי בקשתו של המבקש לחזור בו מהודאתו נבעה מתכסיסנות. ברור הדבר שהמבקש יכול היה, בקלות רבה, לדבוק בהודאתו ולזכות בהטבה בגזר-הדין (על-פי המוסכם בהסדר הטיעון), והנה בכל זאת העלה את גרסת-החפות שהניעה את שירות המבחן לכתוב את התסקיר שכתב, וזאת עוד בטרם מתן גזר-הדין. שנית, בית משפט השלום, בדחותו את בקשת המבקש לחזור בו מהודאתו, ציין כי המבקש העלה לראשונה את גרסת-החפות בפני שירות המבחן. מסתבר כי אמירה זו אינה מדויקת שכן הדברים עלו עוד קודם לכן בחקירת המשטרה. שלישית, בית המשפט המחוזי ציין בדחותו את הערעור כי המבקש חזר והודה במיוחס לו בשלב הטיעונים לעונש. בחנתי את פרוטוקול הדיון בשלב הטיעונים לעונש ולא התרשמתי כי כך הם פני הדברים. נכון הדבר שהמבקש - בעת שבא לבקש כי יקלו בעונשו - התנצל על שהטיל ספק באמינותם של הסנגור והתובעת, והתנצל "אם עשיתי טעויות". הוא אמר גם: "אפילו לא לרגע מיום המקרה לא התחמקתי ולא חשבתי לרגע אם זה כסף שלי או לא שלי או כל דבר אחר. לצורך העניין הלכתי לחברה וניסיתי לסגור את הדברים בדרך הטובה ביותר ולא התחמקתי מזה". אני מתקשה לראות בדברים אלה משום הודאה ברורה בעובדות כתב האישום.
11. סבורני כי לאור כל האמור, לא היה מקום למנוע מהמבקש את האפשרות לחזור בו מהודאתו - בקשה שהוגשה עובר לגזר הדין - ולנהל הליך הוכחות בניסיון להוכיח את חפותו. הערעור מתקבל אפוא במובן זה. התיק יוחזר לבית משפט השלום לצורך קיום המשפט.
המשנה-לנשיאה
השופט י' דנציגר:
א. מצטרף אני לחוות דעתו של חברי, המשנה לנשיאה, השופט ריבלין, כי לא היה מקום למנוע מהמבקש את האפשרות לחזור בו מהודאתו.
התהליך שהוביל להרשעתו של המבקש בעבירה של גניבה ממעביד ארך לטענתו (שלא נסתרה) כעשר עד חמש עשרה דקות. תהליך זה כלל שבעה "שלבים", ששה מהם התרחשו במסדרון שמחוץ לאולם בית המשפט והשביעי באולם עצמו: הראשון - פנייתה אליו של התובעת המשטרתית בשאלה אם הוא רוצה "להגיע להסדר טיעון" והצעתה שישוחח עם עורך דין מטעם הסנגוריה הציבורית; השני- העיון בכתב האישום על ידי המבקש. לטענתו של המבקש, היתה זו הפעם הראשונה בה זכה לראות את כתב האישום; השלישי - שיחתו הראשונית של המבקש עם הסנגור; הרביעי - עיון הסנגור בראיות; החמישי - שיחתו השניה של המבקש עם הסנגור. בשיחה זו הובהר למבקש, לטענתו, כי במקרה שהוא יכפור באשמה כי אז רוב הסיכויים שיורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר ואולם, אם יודה באשמה, יוזמן תסקיר של שירות המבחן ואם התסקיר יהיה חיובי הוא לא יקבל עונש מאסר בפועל; השישי - המשכה של השיחה בנוכחות התובעת וגיבוש הסדר הטיעון בהסכמת המבקש והשביעי - המאגד את שהתרחש עם כניסת השלושה לאולם בית המשפט: מינוי הסנגור לייצג את המבקש; הודעת התובעת על קיומו של הסדר הטיעון ואישור קיומו על ידי הסנגור; אישור המבקש כי הוא מודה בעובדות כתב האישום ותשובתו - לשאלת השופט - כי ברור לו שבית המשפט אינו כבול בהסדר הטיעון והרשעת המבקש.