רקע עובדתי וטענות הצדדים
1. לפנינו שתי תביעות שהדיון בהן אוחד ושנוגעות למסכת עובדתית אחת. התביעות הוגשו מטעם קטינות אשר נעצרו בהפגנה במחאה על תוכנית ההתנתקות ביום 13/7/05. אירועי יום זה (להלן:
יום האירוע) והתנהגות השוטרים עומדים בלב לבן של התביעות.
2. בתביעה הראשונה (ת.א. 11968/05) תובעות שתי הקטינות יסכה פדרמן (להלן: י
סכה) ואחותה ספיר פדרמן (להלן:
ספיר) פיצוים בגין נזקים לא ממוניים בסך של 17,800 ש"ח ממשטרת ישראל ומשלושה שוטרים המועסקים בשירותה. בתביעה השנייה (ת.א. 4501/06) תובעים הקטינה רחל מרזל (להלן:
רחל) ואביה מר ברוך מרזל פיצוים לא ממוניים בסך של 16,500 ש"ח ממדינת ישראל (להלן:
המדינה), שני שוטרים (אחד מהם בעילום שם) וסוהרת בית כלא מעשיהו, גם היא בעילום שם.
3. התביעות נפתחו בבית משפט לתביעות קטנות בירושלים, ובהחלטת כב' השופט אביטל חן, הועברו לשיפוטו של בית משפט השלום. בית משפט זה דחה בקשה של יסכה וספיר להגדיל את סכום התביעה, בשל המעבר מבית המשפט לתביעות קטנות.
4. להלן הרקע העובדתי שאינו שנוי במחלוקת:
ביום 13/7/05 אירעו הפרות סדר וחסימת צירי תנועה במחאה על תוכנית ההתנתקות באזור הכניסה לירושלים. התובעות, יחד עם מפגינים אחרים, סירבו להיענות להוראות המשטרה לפזר את ההתקהלות ולאפשר תנועה סדירה של רכבים. בשל כך נעצרו מספר מפגינות, ביניהן התובעות, אשר הועלו לניידת משטרתית והוסעו לתחנת משטרת מוריה בליווי של ארבעה שוטרים, מתוכם שלושה שוטרי מג"ב ונהג הניידת. במהלך חקירתן בתחנת המשטרה סירבו העצורות להזדהות וכן סירבו להשיב לשאלות החוקרים. משכך, ולשם זיהוי העצורות, ביקש החוקר יואב בר (הנתבע 2 בת.א. 11968/05 והנתבע 1 בת.א. 4967/05 להלן:
בר) את הסכמת העצורות לצלמן, ומשאלה סירבו, נאלץ יחד עם שוטרים נוספים לצלם את הבנות בכוח (פרט לעצורה בשם איילה בן גביר אשר ממילא היתה מוכרת למשטרה מחקירות קודמות). לטענת התובעות הצילום נעשה שלא כדין. לאחר מכן הועברו העצורות למשטרת מגרש הרוסים, שם שוחררו בערבות אותן עצורות אשר הסכימו להזדהות. לעומת זאת, התובעות שלפנינו, עמדו בסירובן להזדהות ולהצטלם, וצולמו פעם נוספת תוך שימוש בכוח. באמצע הלילה הועברו התובעות לבית מעצר בכלא מעשיהו ובבוקרו ליום המחרת, הובאו לבית משפט השלום בירושלים לפני כב' השופט ברקלי, אשר שיחרר את התובעות בתנאים מגבילים לאחר שהסכימו להזדהות.
5. האירועים השנוים במחלוקת, והם אשר עומדים בבסיס העוולות המיוחסות לנתבעים, התרחשו במהלך הסעתן של התובעות לתחנת משטרת המוריה ובכלא מעשיהו. מחלוקתם של הצדדים סובבת את השאלה האם במהלך אותם אירועים הופעלה אלימות שלא לצורך ושלא כדין כלפי התובעות על ידי הנתבעים. לטענת התובעות, במהלך נסיעתן בניידת המשטרה נהג שוטר מג"ב בשם עתאד שנאן (הנתבע 4 בת.א. 11968/05, להלן:
שנאן) באלימות כלפיהן, אשר באה לידי ביטוי בסטירות, צביטות, משיכת שערות, עיקום ידיים והשמעת איומים מצידו כלפי תובעות בודדות או כולן. בהגיעם לתחנת משטרת מוריה, וביציאה מהניידת, נטען כנגד ציון מועלם (הנתבע 3 בת.א. 11968/05, להלן:
מועלם) אשר נהג בניידת, כי תקף את ספיר בכך שהטיח את ראשה לקיר וגם הכה באחותה יסכה וצבט אותה. פרץ אלימות נוסף אירע, ממה שתואר בת.א. 4501/06, בכלא מעשיהו, עת הרימה סוהרת בית הכלא בשם חגית את החולצה של רחל חרף התנגדותה במהלך חיפוש שבוצע על גופה. טרוניה נוספת המשתמעת מתביעת רחל מרזל מופנית כנגד תנאי המעצר בתחנת המוריה, באשר בניגוד לדין נשללה ממנה אפשרות ללכת לשירותים, לשתות ולאכול שעות ארוכות מאז המעצר וכן להתקשר להוריה ולהודיע להם על המעצר. לבסוף קובלת רחל על כך שהובלה לדיון בפני כב' השופט ברקלי כשהיא אזוקה באזיקים, גם זאת בניגוד לדין.
מטעם התובעות בת.א. 11968/05 הוגשו תלונות למח"ש, ואולם התיק כנגד השוטרים נסגר מן הטעם "אין עבירה".
בשל מאורעות המתוארים כאן, טוענות התובעות כי נגרמו להן נזקי כאב וסבל וכן עוגמת נפש בשל השפלה ואיומים שהיו מנת חלקן באותו יום, בגינם הוגשו התביעות שלפנינו.
6. בכתבי הגנתם מכחישים הנתבעים את המעשים המיוחסים להם וטוענים להגנתם כי פעלו על-פי דין וכמתחייב בנסיבות העניין. לחלופין, טוענים הנתבעים כי ככל שיש ממש בתביעותיהן של התובעות, הרי שהתנהגותן הפרובוקטיבית כלפי כוחות הביטחון היא זו שתרמה באופן בלעדי לתוצאה הסופית. אשם תורם של התובעות נעוץ, לפי הנטען, בהתפרעות של התובעות יחד עם העצורות האחרות במהלך הנסיעה בניידת, אשר באה לידי ביטוי בדפיקות של העצורות על תקרת הרכב, השמשות והמזגן עד כדי תלישת פתחי המזגן וכן בקריאות גנאי שהשמיעו העצורות כנגד השוטרים. אותה התנהגות פרובוקטיבית מצד העצורות נמשכה גם בתחנת משטרת מוריה, שם לפי הנטען, גרמו הבנות נזק לרכוש המשטרתי בכך שתלשו תמונות אשר היו תלויות במקום, כתבו על קירות תחנת המשטרה וכן שברו מנורה בתוך תא המעצר. באשר לצילום בכוח של התובעות בתחנת המשטרה, טוענים הנתבעים כי נהגו על-פי דין, אשר מאפשר למשטרה להפעיל כוח לצורך צילום העצירים במקרה של סירוב להזדהות, וכוח זה הופעל כלפי התובעות בענייננו באופן סביר ומידתי.
בד בבד עם הגשת כתב הגנה בת.א. 11968/05 הגישו הנתבעים הודעת צד ג' כנגד הורי התובעות, ה"ה נועם ואלישבע פדרמן, בין היתר, בגין התרשלותם בפיקוח על התנהגותן של בנותיהם. אמנם לא הוגש כתב הגנה מצד הצדדים השלישיים, ואולם גם הנתבעים בסיכומיהם לא טענו בעניין ולמעשה זנחו את הודעת צד ג' האמורה. מטעם זה, גם אני לא אדרש לכך בהמשך.
7. בישיבת קדם המשפט הראשונה שהתקיימה ביום 31/5/06 בת.א. 11968/05 (בטרם האיחוד) הודיעה ב"כ הנתבעים כי מדינת ישראל לוקחת אחריות על המעשים המיוחסים לנתבעים 2-4 שנעשו במסגרת תפקידם וביקש למחוק את התביעה כנגד נתבעים אלה באופן אישי.
8. ביום 12/11/06 ניתנה החלטה על איחוד הדיון בשתי התביעות.
9. מטעם התובעות העידו התובעות עצמן ושלוש העצורות הנוספות (כולן קטינות במועד האירוע) אשר נעצרו יחד עם התובעות באותו יום והן: אוריה שיראל (להלן
: אוריה), שלווה אוחיון (להלן:
שלווה) ואיילה בן גביר (להלן:
איילה). מטעם הנתבעים העידו שלושת השוטרים הנתבעים: בר, מועלם ושנאן וכן סוהרת בית כלא מעשיהו, גב' חגית ועקנין (להלן:
חגית ועקנין).
דיון והכרעה
א) כללי
10. בישיבת ההוכחות הראשונה הודיעו הוריהם של התובעות, נועם פדרמן וברוך מרזל, כי אין להם טענה כי המעצר של התובעות היה בלתי חוקי (עמ' 99 לפרוטוקול).
11. נמצא, אפוא, כי זירת המחלוקת העיקרית שלפנינו נסבה סביב השאלה האם נהגו הנתבעים באלימות כלפי התובעות, ובאם כן, באם היה צידוק חוקי לכך בנסיבות העניין.
התובעות מייחסות אלימות לנתבעים במהלך שלושה אירועים שונים ביום מעצרן נשוא התביעה והם כדלקמן: א) במהלך הנסיעה בניידת משטרתית וביציאה ממנה; ב) במהלך חקירת התובעות וצילומן בניגוד לרצונן; ג) במהלך חיפוש שבוצע על גופה של רחל בכלא מעשיהו.