המר נ' תל אביב

פסק דין

תחילתה של פרשת התביעה בדו"ח חנייה שהופק ביום 03.05.00 על ידי הנתבעת לחובת התובע (להלן: "הדו"ח הראשון"). ביום 12.7.00 התובע התקשר למרכז התשלום הרשום ע"ג הדו"ח ושילם את הדו"ח באמצעות כרטיס אשראי. באותה שיחה נמסר לתובע מספר האישור עבור התשלום מס' 140193, אך משום מה, אישור התשלום הנושא אותו מס' דו"ח חניה, הופק על ידי עיריית חיפה.

למותר לציין, כי חשבון הבנק של התובע חויב ביום 2.8.00 בסכום הדו"ח ששולם באמצעות כרטיס האשראי המשוך על חשבונו של התובע.

כל פניות התובע לנתבעת, בעל פה ובכתב, לבירור פשר הטעות שנפלה באישור התשלום שהופק, לא זכו להתייחסות הנתבעת, וזו חזרה תמיד על תשובתה, כי התשלום לא התקבל בידיה.

ביום 24.9.00 נשלחה לתובע אותה דרישת תשלום בצירוף כפל קנס. ביום 26.9.00 התובע שלח מכתב לנתבעת וחזר והסביר כי הדו"ח שולם, אך הנתבעת לא נקפה אצבע ולא עשתה מאומה לבירור טענות התובע. ביום 11.11.01 שוב נשלחה לתובע אותה דרישת תשלום, ובאותו יום חזר התובע ושיגר מכתב לנתבעת בדבר תשלום הדו"ח. משלא ראה כל פנייה חוזרת מטעם הנתבעת, סבר התובע כי העניין הוסדר.

ביום 11.8.02 הוצמדה לרכבו של התובע דרישה לתשלום קנס (להלן: "הדו"ח השני") ע"ס 70 ₪ בגין חניה ללא כרטיס חניה. התובע טען, כי לא קיבל דו"ח זה לידיו, ורק ביום 04.07.04 קיבל לידיו דרישה לתשלום סכום בסך של 362 ₪, סכום המורכב מסך של 196 ₪ עבור הדו"ח הראשון, וסך של 112 ₪ עבור הדו"ח השני, נכון ליום 07.07.04. על כן, התובע שב ופנה לנתבעת וביקש להפריד בין שתי הדרישות. התובע חפץ לשלם את הדו"ח השני, אך נבצר בעדו מלעשות כן, משנמנעה הנתבעת להפריד בין שתי הדרישות. התובע חזר והסביר לנתבעת, כי את הדו"ח הראשון הוא שילם מס' ימים לאחר הנפקתו, ואין כל הצדקה לקשור בין שתי דרישות התשלום. ושוב, הנתבעת לא הייתה מוכנה לנקוף אצבע וחזרה על תשובתה, כי תשלום הדו"ח הראשון הועבר לעיריית חיפה ולא התקבל בידי עיריית תל אביב.

יודגש, כי אישור התשלום שהוצא בשם עיריית חיפה, נשא את מס' הדו"ח הראשון, ואת פרטי התשלום שנרשמו בידי התובע ע"ג הדו"ח הראשון ביום עריכת השיחה הטלפונית לצורכי ביצוע התשלום. אך, כל זה לא עניין את הנתבעת שבחרה לשבת בחיבוק ידיים וכעבור מס' שנים בחרה להפעיל הליכי גבייה דרסטיים בהתאם להוראות פקודת הגבייה. ביום 09.07.08 הופיעו גובים מטעם הנתבעת וביצעו עיקול ברישום על המיטלטלין במשרדי התובע, ובתחילת 2009 הופיעו גובים מטעם הנתבעת וביצעו עיקול ברישום על המיטלטלין בביתו של התובע. לא זו אף זו: ביום 05.01.09 הנתבעת הטילה עיקול על חשבון הבנק של התובע, ובעקבות זאת, התובע נאלץ לשלם 1,041 ₪ עבור שתי דרישות התשלום.

עיון בטענות כתב ההגנה, טענות עליהן חזרה נציגת הנתבעת בדיון בפניי, מראה בעליל, כי אין כל טענה בפי הנתבעת שיש בה כדי להצדיק התנהגותה המתוארת לעיל כלפי התובע. טענתו של התובע בדבר תשלום הקנס, אינה טענה של מה בכך ואף הוכחה לפי מאזן ההסתברויות. בנסיבות, היה על הנתבעת להתייחס בכובד ראש לפניותיו של התובע לתיקון הטעות שנפלה באישור התשלום ולבדיקת העניין. טענת הנתבעת, כי אין בידה כל אפשרות לבירור העניין, עדיף אם לא הייתה נטענת. התובע שילם את הקנס דרך המרכז לתשלום אליו הופנה על ידי הנתבעת. מספר הטלפון של אותו מרכז תשלום הופיע ע"ג דו"ח החניה. התובע מסר לנתבעת את כל הפרטים הדרושים לצורכי ביצוע בדיקותיה מול אותו מרכז תשלום, והיה עליה לפנות ולברר מה עלה בגורל התשלום ולא להותיר את התובע באפלה ולהטיל עליו ניהול מלוא הבירורים, מקום שהיה עליה לפעול אף היא לבירור היעד אליו הועבר התשלום עבור הדו"ח הראשון.

צורמת מכל, העובדה, כי הנתבעת בחרה להמתין מס' רב של שנים, כמעט עשור, ורק לאחר מכן, בוחרת להפעיל הליכי גבייה חמורים, תוך הסתתרות מאחורי הסמכויות הנתונות לרשות על פי דין.

לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,041 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 05.01.09 ועד היום.

מסכום זה יש לקזז את הסך של 112 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 07.07.04 ועד היום, וזאת עבור הדו"ח השני שלא שולם על ידי התובע ושהתובע לא חלק על חובתו לשלמו.

בנוסף לסכום לעיל, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 3,000 ₪ עבור עוגמת הנפש שנגרמה לו עקב התנהגותה המתוארת לעיל, וכן סך של 300 ₪ עבור הוצאות משפט.

הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ח חשון תשע"א, 05 נובמבר 2010, בהעדר הצדדים.