המשנה לנשיא נ' בנישו:
כללי
ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של ביהמ"ש הצבאי שומרון, במסגרתו מבקש הסנגור כי נבטל את פסק הדין, נזכה את המערער מ-4 עבירות שבכתב האישום ונקל בעונשו, בין כתוצאה מקבלת הערעור על הכעת הדין ובין כסעד חלופי.
המערער הורשע על ידי בימ"ש קמא בעבירות הבאות:
א. שתי עבירות של גרימת מוות בכוונה ועבירה של ניסיון לגרימת מוות בכוונה, בכך שהמערער נטל חלק בהוצאתו אל הפועל של פיגוע התאבדות אשר גרם למותם של שני שוטרי מג"ב,
רש"ט קוממי מנשה
ז"ל ו
רש"ט
ממויה טהיו ז"ל. עפ"י המתואר בכתב האישום, חלקו של המערער בפיגוע היה כי בספטמבר 04' קיבל את פניית אחיינו להסיע מחבל מתאבד. כן נשאל המערער אם הוא מכיר מקומות הומי אדם בשטח ישראל, ולשאלה זו השיב בחיוב. בחלוף כמה ימים, הודיע האחיין למערער כי אחייניתו
זינב סאלם רוצה לבצע פיגוע התאבדות. בחלוף שישה ימים, נפגש שוב המערער עם אחיינו, שהודיע לו כי
זינב תמתין לו בבוקרו של יום המחרת בתחנת המוניות בעסכר. המערער נתבקש להסיע אותה לשכם, וכך אכן עשה. בהגיעם לשכם, נפגשו המערער ו
זינב עם האחיין, וזה הודיע כי הוא לוקח את
זינב לאדם שיכין אותה לביצוע הפיגוע, ושמו
פאדי. כעבור כשעה, נפגשו שוב ו
פאדי הודיע למערער כי
זינב מוכנה לביצוע הפיגוע והיא לבושה בחגורת נפץ אשר יוצאים ממנה שני חוטי חשמל. כן הודיע
פאדי למערער שישלם לו 8,000ש"ח לאחר ביצוע הפיגוע. באותו מעמד מסר
פאדי למערער 1,000 ש"ח וביקש ממנו להסיע את
זינב למקום הומה אדם בשטח ישראל על מנת שתוכל לבצע את זממה. עוד ביקש
פאדי מהמערער לחבר את חוטי החשמל לאחר שייצאו משכם. כך אכן נעשה, כאשר לאחר נסיעה קצרה חיבר המערער את חוטי החשמל. השניים עקפו מחסום צבאי בחווארה, עלו על מונית אשר הסיעה אותם עד מחסום קלנדיה, משם למחסום ענתה אותו עקפו, ואז במונית ישראלית לאזור שער השכם במזרח ירושלים, שם ניסה המערער לארגן מונית שתסיע את
זינב לתל אביב, אולם נהגי המוניות אליהם פנה סירבו. או אז החליט המערער לשלוח את
זינב לתחנת המשטרה הסמוכה לשער שכם, על מנת שתבצע את הפיגוע שם. אולם, משהבחין בנוכחותם במקום של בעלי חזות ערבית, החליט להובילה לאזור הגבעה הצרפתית על מנת שתבצע את זממה שם. השניים נסעו לאזור הצומת באוטובוס, ומשירדו ממנו הורה המערער
לזינב להתפוצץ בתחנת אוטובוס במקום, בו שהו באותה עת מספר אזרחים ישראלים. המערער פנה לכיוון א-רם ו
זינב צעדה לכיוון התחנה האמורה. שני השוטרים שנהרגו בפיגוע הבחינו בה וקראו לה לפתוח את התיק אותו נשאה. בשלב זה, הפעילה
זינב את חגורת הנפץ שגרמה למותם ולפציעתם של 20 בני אדם נוספים. המערער, שחזר לשכם, נפגש עם
פאדי וזה מסר לו 1,000 ש"ח נוספים, ואף ביקש ממנו את עזרתו בעתיד בהחדרת מחבלים נוספים, בקשה לה נענה המערער בחיוב (פרטי אישום 1-3).
ב. שתי עבירות של קשירת קשר, בכך שלאחר הפיגוע המתואר לעיל, קשר קשר עם
פאדי להוביל מחבל מתאבד נוסף, ואף להשיג מיכלי גז למקררים כדי שייצרו באמצעותם מטעני חבלה. המערער העביר מיכל אחד ל
פאדי (פרטי אישום 4 ו-5).
ג. סיוע לעבריין, בכך שהמערער הלין בביתו את
פאדי ועוד שלושה מבוקשים לכוחות הביטחון, שהובאו לביתו ע"י אחיינו (פרט האישום 6).
ד. ניסיון לגרימת מוות בכוונה, בכך שנתבקש ע"י
פאדי להחדיר מחבל מתאבד נוסף לשטח ישראל, ולאחר שהסכים לעשות כן, נפגש עם אדם בשם
עבדאללה שהיה לבוש בחגורת נפץ, על מנת שהמערער יוביל אותו למקום הומה אדם. בתמורה לכך, קיבל המערער 2,000ש"ח. השניים יצאו לדרך, נסעו למחסום חווארה, ובהתקרבם למחסום, ביקש המערער
מעבדאללה לפוצץ את עצמו ליד החיילים שאיישו את המחסום.
עבדאללה התקרב למחסום, אך החיילים הבחינו בו, הורו לו לעצור, ובבדיקה שערכו התגלתה חגורת הנפץ, דבר שמנע את ביצוע הפיגוע. המערער עדכן את
פאדי במתרחש, וזה לקח בחזרה מהמערער 1,700 ש"ח, והודיע לו כי קיים מחבל מתאבד נוסף אותו יש להוביל לישראל. המערער השיב כי יוכל להוביל גם מחבל זה (פרט האישום 7).
בתום העיון בראיות, הגיע ביהמ"ש למסקנה כי יש להרשיע את המערער בכל פרטי האישום המפורטים לעיל. כתוצאה מהרשעה זו גזר ביהמ"ש על המערער 3 מאסרי עולם מצטברים.
טיעוני הצדדים בערעור
הערעור הנוכחי מכוון כלפי ההרשעה בפרטים 1-3 ו-7.
טענות הסנגוריה נגד הכרעת הדין נוגעות להיעדר יסוד נפשי מצד המערער, שכן הוא הודה באמצעות סנגורו כי ביצע את המתואר לעיל, היינו הוביל את המחבלים. תחילה, טען הסנגור כי לא היה מקום שבימ"ש יעדיף את אמרותיו המשטרתיות של המערער על פני עדותו בביהמ"ש, זאת במיוחד לאור העובדה כי האמרות נרשמו על ידי השוטרים ולא על ידי המערער עצמו.
לזאת הוסיף הסנגור כי גם אם כך החליט ביהמ"ש, היה עליו להתבסס על אמרתו הראשונה של המערער בחקירתו, בה טען כי ניסה לשכנע את המחבלת שלא לבצע את הפיגוע, ולא לדבוק באמרותיו הנוספות.
לאור האמור, ביקש הסנגור לקבוע, בין אם על סמך העדות בביהמ"ש ובין אם על סמך האמרה, כי המערער לא השתתף בתכנון הפיגוע, ולא היה מודע להתרחשותו ולכוונת המפגעת להתאבד עד לשלב מאוחר מאוד, וכאשר הבין כי המחבלת מבקשת להתפוצץ, ניסה לשכנעה להימנע מלעשות כן.
כן טען הסנגור כי מעשיו של המערער לא תרמו להתרחשות הפיגוע, שכן הוא הוביל את המחבלת לא-רם, למרות שמטרתה הייתה לנסוע לת"א ולא לירושלים, שם בוצע לבסוף הפיגוע.
התובע הצבאי ביקש להותיר את הכרעת הדין על כנה מהנימוקים שפורטו בה.
דיון והכרעה
לא מצאנו כל פגם בהחלטת בימ"ש קמא להעדיף את אמרותיהם המשטרתיות של המערער על פני עדותו בביהמ"ש. ההרכב ציין כי התרשם בשלילה מדברי המערער בפניו, תוך שהפנה לשינויי הגרסאות התכופים של המערער בעדותו בביהמ"ש. התרשמות זו נומקה כדבעי, ומצויה היא כל כולה בתחומי ההכרעה המסורים לערכאה הדיונית בפניה נשמעים העדים (ראה עד"י 4090/06
התוב"ץ נ'
רימאווי).
כאן המקום לציין כי לא ראינו כל פסול בכך שאמרות המערער במשטרה נרשמו על ידי החוקר ולא על ידי המערער עצמו. אמרות אלה נרשמו לאחר אזהרה, בשפה בה התנהלה החקירה, ולאחר רישומן אושרו על ידי המערער בחתימת ידו. נוסף על כל אלה, קבע ביהמ"ש כי הוא מקבל את דברי החוקרים כמהימנים, ועל כן, אין מקום לטענה כי הכתוב באמרות אינו תואם את שנאמר על ידי המערער בחקירה.