המעסיק לא העביר סכומים שנוכו לקרן ההשתלמות-ישלם לעובד שהתפטר פיצויי פיטורים

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (עב 3106/04 ; הנשיאה עליה פוגל ונציג הציבור מר פוקס), בו נדחתה תביעתו של המערער נגד המשיבים לתשלום פיצויי פיטורים, החזר הוצאות רכב והוצאות ביגוד

והנעלה.

רקע עובדתי

2.         כפי העולה מפסק דינו של בית הדין האזורי, הועסק המערער במשיבה 1 (להלן גם : החברה) אשר עיקר עיסוקה הוא בתחום יצור והתקנת מערכות תקשורת ואלקטרוניקה החל מחודש ינואר 1998 ועד ליום 30.11.2003, מועד בו התפטר ממקום עבודתו. המשיב 2 (להלן : המשיב) משמש כמנהל החברה ומחזיק ברוב מניותיה. בעל המניות השני בחברה הוא מר יוסף גנן, אביו של המשיב.

3.         מחומר הראיות עולה כי בין השנים 1982 - 1991 הועסק המערער בחברת רדיו גנן בע"מ - חברה אשר המשיב היה מנהלה ובעלי המניות בה היו המשיב ואימו הגב' פלורה גנן. בשנת 1991 הועבר המערער לחברת ג.י.ם טרוניקס בע"מ, שהייתה אף היא בבעלותה של משפחת גנן. המערער הועסק בחברה זו עד לחודש ינואר 1998 מועד בו הועבר למשיבה 2. עד לשנת 2000פעלה החברה מאותו אתר, בו פעלו חברת רדיו גנן בע"מ וחברת ג.י.ם טרוניקס בע"מ. בשנת 2000 הועתקה פעילות החברה למיקום אחר.

4.         לטענת המערער, לאורך כל תקופת העסקתו בשלוש החברות ביצע אותה עבודה שכללה, בין היתר, התקנות והרכבות של טלוויזיות ומערכות סטריאו.

5.         בשנת 2001 הפסיקה החברה להעביר הפרשות לקרן ההשתלמות "קהל" בה היה המערער חבר. על אף האמור, נוכה משכרו של המערער סכום בגובה 2.5% מהשכר. באותה שנה הפסיקה החברה לשלם למערער הוצאות ביגוד והנעלה ששולמו עד למועד זה. לטענת החברה, במועד זה החליטה לספק לעובדיה ביגוד והנעלה, ומשכך התייתר הצורך בתשלום הוצאות ביגוד והנעלה. המערער טען מאידך, כי לא קיבל ביגוד ונעלה.

6.         בשנת 2003 חדלה החברה לשלם למערער החזר הוצאות רכב ששולם לו בעבר. לטענת החברה, תשלום החזר הוצאות הרכב היה מותנה בכך שהמערער יעשה שימוש ברכבו לצרכי עבודה. משלא נדרש המערער לבצע נסיעות ברכבו אין הוא זכאי להחזר הוצאות הרכב. המערער טען מאידך, כי החזר הוצאות הרכב לא היה מותנה בתנאי כלשהוא אלא היווה תוספת שכר מוסווית.

7.         על רקע השתלשלות העניינים כפי שפורטה לעיל פנה ביום 10.2.2003 מר שלומי דאודי, מזכיר הסתדרות המתכת החשמל והאלקטרוניקה לחברה בדרישה כי היא תשלם למערער את החזר הוצאות הרכב והוצאות הביגוד. כמו כן התבקשה החברה לשלם למערער תוספת יוקר. פנייה זו נותרה ללא מענה.

8.         ביום 6.8.2003 פנה המערער עצמו לחברה בבקשה דומה. בסעיף 6 למכתבו נכתבו הדברים הבאים : " במידה ולא תעתר לאלתר לבקשתי דלעיל, לא תחזיר את המצב לקדמותו, ולא תשלם לי את זכויותי המגיעות לי הן בדין הן בנוהג  והן בהסכמה בינינו במשך כל השנים, הרי שלפי עצה משפטית שקיבלתי יש לראות בהמשך התנהגותך משום הרעת תנאי עבודה ו/או תנאי עבודה שאין העובד חייב להסכים להם, ועל כן קמה לו זכות להתפטר בדין מפוטר על כל הכרוך בכך" (ההדגשות במקור). אף פנייה זו נותרה ללא מענה.

9.         ביום 18.9.2003 פנה שוב המערער לחברה בבקשה כי תשיב לו את הסכומים שעליה לשלם לו. החברה לא השיבה לפנייה זו.

10.       ביום 23.10.2003 פנה בא כוחו של המערער לחברה. בסעיף 4 למכתבו נדרשה החברה לשלם את כל התשלומים המגיעים למערער שאם לא כן יפסיק המערער עבודתו ביום 30.11.2003. בנוסף נטען במכתב כי מושמעות נגד המערער התבטאויות מילוליות קשות.

11.       רק בעקבות פנייה רביעית זו העבירה החברה לקרן ההשתלמות את הסכומים החסרים. בקשתו של המערער לתשלום החזר הוצאות הרכב והוצאות הביגוד נענתה בשלילה בנימוק שהמערער לא עושה שימוש ברכבו הפרטי לצרכי עבודה ובנימוק שלרשות המערער עומד ביגוד שנרכש על ידי החברה.

12.       ביום 30.11.2003 עזב המערער את מקום עבודתו וסמוך לאחר מכן הגיש את התביעה, מושא דיוננו, בה תבע, כאמור, פיצויי פיטורים והחזר הוצאות רכב וביגוד.

פסק דינו בית הדין האזורי

13.       בית הדין האזורי דחה תביעת המערער. בית הדין האזורי עמד על העילות שעמדו בבסיס התפטרותו של המערער ולא מצא כי יש בהן להצדיק התפטרות המזכה בפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963 (להלן : חוק פיצויי פיטורים). בית הדין האזורי קבע כי המערער לא הביא עדים להוכחת טענתו בדבר התבטאויות קשות שהושמעו כלפיו על ידי המשיב וכי טענה בעניין זה הושמעה לראשונה רק במכתבו של בא כוחו לחברה. בנסיבות אלה, סבר בית הדין האזורי לא עלה בידי המערער להוכיח בשל ההתבטאויות שהושמעו כלפיו נוצרו נסיבות שמנעו ממנו האפשרות להמשיך עבודתו בחברה. אשר לזכאותו של המערער להחזר הוצאות רכב - בית הדין האזורי העדיף את גרסת החברה, לפיה לא נדרש המערער החל משנת 2003 לעשות שימוש ברכבו לצרכי עבודה, ולכן אין הוא זכאי להחזר הוצאות רכב. מאחר שלא נפל פגם בהחלטת החברה להפסיק תשלום החזר הוצאות הנסיעה, הפסקה זו אינה מהווה הרעה בתנאי עבודתו של המערער.

14.       בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי התרשם כי אי תשלום הוצאות ביגוד לא היה הסיבה להתפטרות המערער, שכן עולה כי החברה העמידה לרשות המערער ביגוד שרכשה ובכל מקרה הפסיקה החברה להעביר תשלומים בגין ביגוד כבר בשנת 2000 בעוד התפטרותו של המערער נעשתה שלוש שנים לאחר מכן בשנת 2003.

15.       לעניין אי העברת ההפרשות לקרן ההשתלמות קבע בית הדין האזורי כי  החברה העבירה את ההפרשות עובר להתפטרות המערער, ולכן משתוקן הפגם לא היה מקום להתפטרות המערער בעילה זו. יוער, כי משנדחתה תביעתו של המערער לתשלום פיצויי פיטורים התייתר הצורך להכריע בטענת המערער, לפיה הועסק מאז שנת 1982 באותו "מקום עבודה" וכן התייתר הצורך להכריע בטענתו, לפיה יש לחייב אישית את המשיב בתשלום הזכויות המגיעות לו.

טענות הצדדים בערעור