המעביד זירז את העובד אך לא סיפק את האמצעים הראויים וישא בנזק שנגרם מ"אילתור"

1.         התביעה בפני היא לפי סעיפים 35 - 36 לפקודת הנזיקין, נ"ח בגין תאונת עבודה. התובע יליד 15.03.48 נפגע בתאונה בעבודה ביום 30.08.01. עצם התאונה אינה במחלוקת. ישנה מחלוקת האם המעבידה, הנתבעת התרשלה, האם התובע תרם באשמתו לתאונה ובאיזה חלק. הצדדים גם חולקים על הנזק כולל קשר סיבתי לתחלואה המאוחרת לתאונה.

            התאונה

2.         התובע עבד אצל הנתבעת על מכונה לכיפוף לוחות מתכת ( להלן: "לוחות מתכת" או "חומר גלם", בהתאמה). יחד עימו עבד עובד נוסף על מכונה נוספת בקרבתו. התובע ערם לוחות מתכת שהיו מיועדים לכיפוף על שולחן שעמד בקרבת מקום. בשלב מסוים ביקש התובע לקרב את השולחן למכונת הכיפוף ובעזרת העובד הנוסף הם משכו את השולחן לכיוון מכונת הכיפוף. על השולחן הקטן היו  כ - 30 לוחות מתכת באורך 2.5 מטר, רוחב 30 ס"מ ובמשקל כולל של כ - 300 ק"ג ערומים האחד על השני. גודל השולחן היה 1 X1 מטר, והוא היה על גלגלים (להלן: "השולחן הקטן"). בעת משיכת השולחן הקטן, מחמת אובדן שליטה על הברזלים, התהפך השולחן ולוחות מתכת נפלו על רגליו. כתוצאה מכך הוא נפל על גבו על הרצפה ונגרם לו נזק.

            התובע טוען כי בנוסף לשולחן הקטן היה בסמוך שולחן גדול שהתאים לחומר הגלם , אך הוא היה ממוקם בסמוך למכונת הכיפוף עליו עובד העובד הנוסף. בא כוח התובע ממקד את רשלנות הנתבעת בכך שלא שמה ליד מכונת הכיפוף של התובע שולחן שיתאים לחומר הגלם.

            גרסת הנתבעת היא שהמכונה עליה עבד התובע אפשרה צבירה של מספר לוחות מתכת בכל פעם. התובע עבד עם פועל נוסף שסייע לו לקחת חומר גלם מערימה סמוכה ולהניח אותה על זרועות מתכווננות. משם הם היו מועברים על ידי המכונה לביצוע הכיפוף הנדרש. השולחן הקטן לא נועד לערום ערימה של חומר גלם אלא לצורך הנחת מתכת מעובדת קטנה. היוזמה להנחת ערימה של לוחות מתכת על השולחן הקטן הייתה של התובע. התובע התקבל במפעל הנתבעת עם ותק רב וידע רב וערב התאונה הוא שימש כראש צוות. לפני התאונה הוא עבד אצל הנתבעת כשלוש שנים והרשים בידע הרב שלו.

            הנתבעת טוענת כי התאונה קרתה מחמת יוזמה פרטית חסרת אחריות של התובע שגם ערם חומר גלם על שולחן שאינו מתאים לכך וגם משך אותו מבלי לדאוג שלוחות המתכת  לא יזוזו ויאבדו שיווי משקל.

            חבות

3.         השאלה שעומדת לבחינה היא האם הנתבעת התרשלה, דהיינו התנהגותה הייתה לא סבירה, בהעמדת שולחן על גלגלים, קטן, בסמוך למכונת הכיפוף [ סעיף 35 לפקודת הנזיקין; ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה (טרם פורסם 4/1/09) (להלן "עניין- טרויהפט"); אריאל פורת "דיני נזיקין: עוולת הרשלנות על פי פסיקתו של בית המשפט העליון בנקודת מבט תיאורטית " ספר השנה של המשפט בישראל 373, 393-393 (אריאל רוזן צבי עורך, תש"ן)].

            עמדת בא כוח התובע היא שהנתבעת התרשלה מעצם העובדה שהעמידה לרשות התובע  את השולחן הקטן שלא התאים לצרכיו ואילו למשתמש במכונת הכיפוף השנייה עמד שולחן גדול ורחב שתאם את מטרותיו (עמ' 13 - 14 לפרוטוקול).

            בחקירתו העיד התובע שלא הודרך לערום חומר גלם על השולחן הקטן אלא עשה זאת מחמת שילוב של נוחות וגם כי כל הזמן זירזו אותו לעבוד מהר ( עמ' 9 לפרוטוקול).

            לאחר עיון בראיות והתרשמות מהעדים, השתכנעתי כי העמדת שולחן קטן ליד מכונת הכיפוף אינה התרשלות. כי לא הוכח שנאמר לתובע להניח שם חומר גלם. יתרה מזאת, התובע הסכים כי באותו יום הוא הנחה עובדים אחרים להניח חומר גלם על השולחן הקטן ( עמ' 10 לפרוטוקול) וזו לא הייתה הנחיית המעביד.

            התובע נימק את ההוראה שלו בגלל הלחץ המתמיד להספיק, דהיינו, שבחירותיו נבעו מאותו לחץ ולא משיקול דעת הגיוני או מקצועי. התובע לא העיד כל עד נוסף לתמוך בטענתו שהוא כל הזמן הועמד בלחץ של זמן והעד מטעם הנתבעת לא נחקר בסוגיה זו בחקירה נגדית. יחד עם זאת הנתבעת גם לא העידה עדים כי מישהו העיר לתובע במשך אותו יום והורה לו ולצוות העובד עמו להסיר את לוחות המתכת מהשולחן הקטן.

 התובע בעל דין וגרסתו שזורז לא נתמכה בעדות חיצונית ועל כן אנמק מדוע התרשמתי מנכונות גרסת התובע. התובע אינו אדם צעיר, ובמועד התאונה היה כבן 53 שנים. העד מטעם הנתבעת קיבל אותו על סמך ניסיון מקצועי רב בעברו וגם התרשם ממנו כמקצועי ומיומן ( סעיף 9 לתצהירו של מר חרמץ). לפיכך נשאלת השאלה מדוע אדם בעל ניסיון וגם שנות ניסיון יעשה מעשה לא חכם  כפול. גם יעמיס שולחן קטן מדי בחומר גלם כבד וגדול מדי וגם ינסה להזיז אותו עם פועל נוסף.

מתוך העדר המעש של הנתבעת להציג ראיות כי ניתנו לתובע באותו יום הוראות נגדיות להוראותיו,  השתכנעתי בנכונות גרסת התובע לרצון המעסיקה לסיים כמות גדולה יותר מהכמות שהייתה מתקבלת אילו התובע עבד בדרך שמר חרמץ תיאר בסעיפים 13 - 14 לתצהירו, שהיא יותר איטית. דהיינו העמסה על הזרועות המתכווננות של מכונת הכיפוף את הכמות שאפשר לאגור ולעבד בעת ובעונה אחת בסיוע הפועל השני. השיטה עליה העיד מר חרמץ הייתה שפועל מעביר חומר גלם ממקום בו הוא מונח, ומביא אותו לזרועות המכווננות .

ההתרשלות היא דרישת הספק ללא העמדת פועל או פועלים נוספים שיזרימו כל הזמן חומרי גלם למכונת הכיפוף לזרועות שנועדו לאגור לוחות מתכת, בכפוף להוראות בטיחות ודרישת הספק. חוסר הסבירות מוכתב אפוא משאלת עלות-תועלת.

דרך אחרת לראות את חוסר הסבירות הוא בהיבט של כמה הייתה הנתבעת מפסידה אילו אפשרה לעובד מיומן כמו התובע, לעבוד בקצב של עצמו עם הפועל הנוסף. באשר לתוספת שולחן, כפי שהציע בא כוח התובע - כנראה שזה לא היה ריאלי , כפי שבא כוח התובע עצמו מסכים.

ככל שאנו בוחנים את ההתרשלות בפריזמה של הסבירות, אנו נדרשים לשאול מה הגבול שמעביד רשאי, לפי מדיניות משפטית ראויה לזרז את עובדיו שכן בזיהוי המעוול נכללת גם המדיניות המשפטית של ההרתעה [ עניין - טרויהפט; ע"א 80 / 145 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 (1982)].

גם אם נשאל את השאלה האם מעביד סביר היה צריך לצפות באופן סביר שאם יזרז את עובדיו הם יחפשו את הדרך לצמצם את פרקי הזמן הנדרשים להם למלא את מלאי חומר הגלם והאם תוחלת הנזק עולה על מניעתו, נשיב בחיוב כי ברגע שהמעביד אינו מספק בין אמצעים מכאניים להבאת חומר הגלם עד למכונת הכיפוף או כוח אדם אנושי בכמות מספקת, אך יזרז את העובד להספיק, יש לצפות לפתרון של העמסות חומר הגלם על אמצעי הסמוך ביותר, שהיה בענייננו השולחן הקטן. אם השולחן היה  רחוק מידי ממכונת הכיפוף יש לצפות שמישהו ינסה לקרבו, בין עם חומר הגלם ובין בלעדיו [ ע"א 3398/05 מכתשים מפעלים כימיים בע"מ נ' מריומה (טרם פורסם, 15.07.07) ].  לבסוף אפנה גם להלכה כי במקום שקורת תאונת עבודה יש לדקדק דווקא עם המעביד, גם כשהעובד מאלתר [ ע"א 3463/95 מדינת ישראל נ' דרעי, פ"ד נ (3) 433 (1996)].

התובע נופל בגדר אותה קבוצה שכלפיה חב המעביד  בחובת זהירות מושגית וקונקרטית. מצאתי כי מעביד סביר היה צריך לצפות את הקשר הסיבתי בין הלחץ להזדרז לבין התנהגות הניזוק וקרות הנזק. לפיכך, קמה חבות על פי עוולת הרשלנות, סעיפים 35-36 לפקנ"ז.