המחלקה לחקירות שוטרים נ' ביטון

גזר דין (ללא הרשעה)

הנאשם, שהינו שוטר במשטרת ישראל, הודה בביצוען של עובדות המקימות עבירה של איומים – עבירה לפי ס' 192 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

הודייתו של הנאשם הגיעה לאחר שהושג הסדר טיעון בין הצדדים, במסגרתו תוקן כתב האישום כנגד הנאשם והצדדים הגיעו להסכמות כי בטרם יידרש בית המשפט לעניין הרשעתו, יוכן תסקיר שירות מבחן ובו תבחן, בין היתר, סוגיית ההרשעה. הצדדים הסכימו, כי הם יטענו לעניין ההרשעה, כאשר המאשימה תבקש את הרשעתו של הנאשם; והנאשם יבקש שלא להרשיעו. שאר ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים תפורטנה להלן.

עובדות כתב האישום בהן הודה הנאשם:

הנאשם היה במועד הרלוונטי לכתב האישום, וכאמור לעיל גם כיום, שוטר במשטרה ישראל.

בעקבות סכסוך שהתגלע בין בנו של הנאשם (אשר כפי שעלה מהטיעונים לעונש, היה בן 9 בעת קרות האירוע), לבין קטין אחר (להלן: המתלונן) שהיה בן 11 באותו מועד, נכנס הנאשם, בתאריך 25/9/2009 בשעה 0750 לבית הספר בו למדו הילדים ביישוב מעלות.

הנאשם לא לבש מדים אותה עת.

הנאשם ניגש אל המתלונן, נגע בזרועו תוך שהוא מזיז אותו ממקומו ואמר לו:"עוד פעם אחת תתקרב אליו (היינו, אל בנו) אני אפרק אותך". הנאשם חזר על כך מספר פעמים. לאחר מכן אמר הנאשם למתלונן:"עכשיו עוף מפה יא חתיכת זבל, יא חרא קטן".

במסגרת ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים סוכם, כי ב"כ הנאשם יוכל לטעון במסגרת טיעוניו, כי במשך שבועיים טרם האירוע, הציק המתלונן לבנו של הנאשם.

בעקבות הודייתו של הנאשם בעובדות כתב האישום לעיל הוכן תסקיר שירות המבחן. עיון בתסקיר מעלה, בקצרה, את הנתונים הבאים:

הנאשם הינו תושב מעלות, בן 33, אב ל 4 ילדים המשרת מזה 12 שנים במשטרת ישראל.

הנאשם שירת במשמר הגבול כלוחם, ולאחר מכן המשיך בשירות במשטרה. הנאשם הציג בפני קצינת המבחן תעודות הצטיינות בנוגע לשירותו וכן הציג חוות דעת חיוביות בנדון. הנאשם הביע סיפוק מעבודתו וכן הביע נכונות להמשיך ולשרת במשטרה. הנאשם סיים לאחרונה תואר ראשון בקרימינולוגיה.

ביחס לעבירה, הנאשם לקח אחריות מלאה על המיוחס לו בכתב האישום. הנאשם סיפר אודות סכסוך מתמשך עם שכניו, שהינם הוריו של המתלונן. ביחס לנסיבות ביצוע העבירה הוא מסר, כי באותו בוקר לקח את בנו לבית הספר ולמראה המתלונן, החל בנו לבכות ואמר לאביו (הנאשם), כי הוא חושש ממנו משום שהלה מקניטו ומכה אותו. לנוכח האמור לעיל, הוצף הנאשם בתחושות כעס וחוסר אונים והגיב כמתואר בכתב האישום. הנאשם ציין, כי הוא מודע לכך שפעל ללא שיקול דעת ראוי והביע חרטה על מעשיו. זאת ועוד, הנאשם התנצל על מעשיו בפני הוריו של המתלונן ולא רק זאת, אלא שלאחר האירוע ובעקבותיו עברה משפחת הנאשם להתגורר בשכונה מרוחקת ממקום מגורי משפחת המתלונן.

שירות המבחן ציין, כי הנאשם נמצא במצוקה בעקבות האירוע וההליך המשפטי הציב בפניו גבול ברור ומוחשי להתנהגות עוברת חוק בעתיד. עוד צוין, כי מדובר באירוע חריג בנוף חייו אף כי צוין במקביל, כי במצבים רגשיים מורכבים הוא עלול לפעול באימפולסיביות. לאור זאת הוצע לנאשם להשתלב בקבוצה טיפולית בחיפה (וזאת על רקע העובדה כי הוא אינו יכול, על רקע תפקידו, להשתלב בקבוצה באזור מגוריו) אולם הנאשם סירב לכך על רקע המרחק הרב ממקום מגוריו.

המלצת שירות המבחן היתה להימנע מהרשעתו בדין של הנאשם, וזאת על מנת שלא לפגוע בעתידו התעסוקתי כשוטר. עוד הומלץ על צו של"צ בהיקף של 180 שעות.

טיעוני הצדדים:

המאשימה עמדה על הרשעתו של הנאשם. בהקשר לחשש שמא הרשעתו תביא לפיטוריו, ציין בא כוח המאשימה כי הרשעתו של שוטר אינה מובילה, בהכרח, לפיטוריו. בהקשר זה, הוגש מכתב שהוכן במחלקת משמעת של משטרת ישראל (בהקשר לתיק אחר, אולם הכללים שהותוו שם הינם כלליים; המכתב סומן ת/1) ממנו עולה, בקצרה, כי הגם שלסוגיית ההרשעה (או אי הרשעה) ישנה משקל מסוים בעת שקילת אמצעי משמעת מנהליים (ובכלל זאת פיטורים), הרי שמירב המשקל ניתן דווקא לנסיבות ביצוע העבירה, כפי שאלה נקבעות על ידי בית המשפט. אשר על כן, לא ניתן לדעת מראש מה תהיה משמעות החלטת בית המשפט בשאלת ההרשעה / אי הרשעה, בהקשר לסוגיית הפיטורים. לגופו של עניין, טען ב"כ המאשימה כי אין הצדקה לאי הרשעת הנאשם. בהקשר זה צוין, כי העובדה שלנאשם אין עבר פלילי אין כל משמעות בענייננו, שהרי הנאשם הינו שוטר. עוד נטען, כי עובדת היות הנאשם שוטר הינה דווקא נסיבה הפועלת לחובת הנאשם בהקשר זה, שכן חזקה עליו, כאיש חוק, שידע לשמור על החוק ולא לעבור עליו. היה מצופה מהנאשם שידע לפתור את בעיות בנו בדרכים חוקיות ושאינן אלימות. אשר על כן, התבקש בית המשפט להרשיע את הנאשם, להטיל עליו צו של"צ וכן לקבוע פיצוי לטובת המתלונן (רכיב שהוסכם בין הצדדים עוד במסגרת ההסדר).

מנגד, עתר בא כוח הנאשם לאמץ את המלצות שירות המבחן לעניין אי הרשעת הנאשם. בא כוח הנאשם עמד על הרקע שהוביל את הנאשם לנהוג כפי שנהג, הגם כי אין מחלוקת שהנאשם נהג באופן פסול ופלילי: מדובר בהצקות והתעללות של ילד בן 11 כלפי ילד בן 9. עוד נטען, כי אלמלא היה הנאשם שוטר, הרי ספק באם כתב האישום היה מוגש, וגם אם היה מוגש, הרי שככל הנראה היה מבוטל לאור נסיבות האירוע, התנצלותו של הנאשם וכלל נסיבות המקרה. בא כוח הנאשם עמד על עובדת היות הנאשם שוטר שזכה להוקרה מצד מפקדיו אשר עובד, כיתר חבריו, בתנאים קשים משך שעות רבות, לא פעם ללא קבלת תגמול כספי הולם. בהקשר זה נטען, כי הנאשם עושה את תפקידו מתוקף הכרתו כי מדובר בתפקיד שאינו רק עבודה כי אם שליחות, ולכן – לצד המעשים בהם הודה ושיש לזקוף לחובתו, הרי שיש לזקוף לזכותו את השקעתו הרבה בתפקידיו אותם הוא עשה ועושה על הצד הטוב ביותר. מבלי להקל ראש במעשיו, הרי שמדובר במעשים שנעשו כאשר הנאשם לא לבש מדים ובכך יש נסיבה לקולא. המעשים נעשו "כאבא", ולא כשוטר, ויש לזכור כי גם שוטר הינו אבא. האירוע התרחש לפני כשנתיים, כפי שעלה מהתסקיר, הנאשם היכה על חטא, הכיר בטעותו ואף עבר דירה על רקע האירוע והסכסוך עם משפחת המתלונן. מדובר באירוע חריג בנוף חייו של הנאשם והרשעתו של הנאשם עלולה לפגוע בו הן כשוטר וכן יש לזכור כי באם יפרוש הנאשם מהמשטרה הרי שהרשעה שכזו תפריע בהמשך חייו. בא כוח הנאשם הגיש פסיקה מגוונת במקרים דומים, בהם נמנעו בתי המשפט השונים מהרשעת שוטרים בנסיבות דומות (כך לדוגמה, ר' את החלטתו של כב' השופט מגד בת.פ. (שלום ב"ש) 2214/07, מ"י נ' בנימין, ניתן בתאריך 22/10/2009)).

בדבריו בטרם גזר הדין, חזר הנאשם והביע את צערו על האירוע. הנאשם ציין, כי לא רק שהוא עבר דירה בעקבות האירוע, אלא שהוא אף עבר לשרת בתחנת נהריה. עוד ציין, כי הוא נמצא במצוקה כלכלית וכי הוא שוטר מצטיין.

לאחר ששקלתי את נסיבות המקרה ואת טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי ניתן להימנע מהרשעת הנאשם במקרה דנן. שירות המבחן, כאמור לעיל, המליץ שלא להרשיעו. אקדים ואציין את הידוע לכל, והוא - כי בית המשפט אינו כבול בהמלצות שירות המבחן, הגם כי להמלצות אלה יש משקל ועל בית המשפט לשקול את ההמלצות במסגרת שיקוליו. שירות המבחן הינו לא פעם ה"פריסקופ" בעזרתו בוחן בית המשפט, את עומקם של דברים (ושמא נאמר, מעומקם של דברים), את הטעון בירור ובדיקה, וזאת באופן בלתי אמצעי (ור' בנדון את בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ' אבו סבייח, 22/6/2004; רע"פ 1021/07 פלוני נ' מ"י, ניתן בתאריך 30/12/2009). למרות המלצת שירות המבחן, יש לזכור כי אי הרשעה הינה החריג לכלל. שכן, משנקבע כי אדם בגיר עבר עבירה כלשהי, הרי שככלל יש להרשיעו. יחד עם זאת, לבית המשפט קיימת סמכות, במקרים יוצאי דופן וכאשר אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה, להימנע מהרשעה (ור' בנדון את ע"פ 2083/96 כתב נגד מדינת ישראל, פ"ד נ"ב(3), 337). משכך, כאשר מצטרפים להם שני גורמים: פגיעה בשיקום הנאשם מחד; וסוג עבירה המאפשר לוותר בנסיבות המקרה על הרשעה ומבלי לפגוע בשיקולי ענישה אחרים, הרי שניתן להימנע מהרשעה. עוד יש לזכור, כי הענישה היא אינדיווידואלית ולעולם תלוית נסיבות המעשה והעושה. היא נתפרת למידותיו של הנאשם, על פי נתוניו ומותווית גם על פי שיקולים רחבים וכלליים יותר (ור' לדוגמה בהקשר זה את ע"פ 291/81, פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4), 438; וכן ע"פ 10444/06, ציון עייני נ' מדינת ישראל, ניתן בתאריך 25/4/07). אשר על כן, כאשר מובא בפני בית המשפט מקרה שנסיבותיו – הן של העושה והן של המעשה – מתאימים לכך, ניתן לילך לקראת הנאשם ולא להרשיעו. מתן האפשרות לנאשם להמשיך בחייו, תוך מציאת תעסוקה הולמת, אינה אינטרס בלעדי של הנאשם, אלא אינטרס של החברה בכללותה (ור' בנדון, לדוגמה, את ע"פ 9090/00 שניידרמן נ' מ"י, ניתן בתאריך 22/2/2001).