ערעור על פסק-דין של בית-משפט השלום בתל-אביב (כב' הש' ח' ינון) מיום 22/2/07 בת.א. 16892/03, אשר קיבל את תביעת המשיבה במלואה וחייב את המערערים לשלם לה סכום של 2,208,986 ש"ח.
רקע עובדתי והכרעת בית-משפט קמא
1. המערערת היא חברה שהפעילה בתקופה הרלוונטית מפעל לייצור טחינה (להלן:
"החברה" או
"המפעל") כאשר המערער היה באותה עת בעל השליטה בחברה ומנהלה. המשיבה הגישה תביעה נגד המערערים ונגד המשיבים הפורמאליים, קרובי משפחה של המערער ובעלי מניות המיעוט בחברה, שניהלו בעבר את המפעל (להלן:
"האחים ערטול"). עניינה של התביעה בחובות עבר של המפעל בגין סחורה שסופקה על-ידי המשיבה, ושנוצרו טרם הקמת החברה, תחת ניהולם של האחים ערטול, ולא בחובות של החברה למשיבה, אשר אין חולק כי נפרעו. המשיבה טענה כי יש לייחס למערערים את החובות הללו בדרך של הרמת מסך וכן יש לחייב את המערער באותם חובות נוכח התחייבות אישית שנטל על עצמו כלפי המשיבה לתשלומם.
2. בית-משפט קמא קבע כי החברה היא עסק משפחתי של בני משפחת ערטול אשר עבר מספר גלגולים: ראשיתו, בשותפות "ערטול עאטף - טחינת הגליל" (להלן:
"טחינת הגליל"), שהקים המשיב 2, עאטף ערטול (להן:
"עאטף"), אשר הפעילה משנת 1989 מפעל לייצור טחינה בכפר מע'ר ורכשה סחורה מידי המשיבה, כאשר האחים ערטול היו השותפים בשותפות וערבו להתחייבויותיה כלפי המשיבה; המשכו, בשותפות "טחינת השלום - ערטול מונדר" (להלן:
"טחינת השלום"), אשר ניהלה את המפעל משנת 1998, לאחר שטחינת הגליל נקלעה לקשיים כספיים, וקיבלה על עצמה את חובותיה של טחינת הגליל; וסופו, בחברה בע"מ שהוקמה בשנת 2001 וניהלה את המפעל, עד שנשרף בשלהי אותה שנה ונמכר לצד שלישי. בית-משפט קמא ציין כי גם לאחר הקמת החברה, נוהל המפעל באותה כתובת על-ידי אותה משפחה, לרבות המערער, ולשם מטרה זהה, כמפעל לייצור טחינה אשר פעל מימים ימימה. עוד קבע בית-משפט קמא כי המשיבה, אשר סיפקה למפעל סחורה לאורך השנים במהלך קיום השותפויות ובעת קיום החברה, הסתמכה על מצגי האחים ערטול ועל מצגי המערער כי תמורתה תיפרע, שכן אלה לא כפרו בחובותיהם, אלא ביקשו אספקת סחורה שוטפת והארכות מועד לתשלומים. יתר על כן, בית-משפט קמא התרשם כי המערער והאחים ערטול הציגו מצגי שווא, שלא בתום לב, שעל-פיהם תסופק סחורה לחברה על-מנת שהמפעל ימשיך לפעול, ובהמשך תשולם תמורתה על-ידם. בית-משפט קמא הטעים כי מבחינתה של המשיבה, העסק נותר אותו עסק, על אף השינוי במתכונת המשפטית שבה פעל המפעל.
על רקע זה, קבע בית-משפט קמא כי החברה מהווה חברה משפחתית, וכי יש לזהותה עם בעלי המניות בה. בית-משפט קמא הסתמך על הוראת סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן:
"חוק החברות"), שעניינה הרמת מסך, ועל פסיקה בנושא זה, אשר קבעה, בין היתר, כי ככל שהדברים אמורים לגבי חברה משפחתית, נטיית בית המשפט להרים מסך תהיה רחבה יותר, היות שהחברה משמשת ככלי בלבד לצרכי נוחות בענייני מס והיא מנוהלת כעסק פרטי הדומה לשותפות. בית-משפט קמא ראה ליישם הלכות אלה במקרה דנן ולזהות את בעלי המניות עם החברה, בקובעו כי החברה נועדה לשרת את האינטרסים של בני המשפחה ולאפשר להם את המשך הפעלת המפעל לפרנסתם.
מנימוקים אלו, קיבל בית המשפט את התביעה וחייב את המערערים ואת המשיב הפורמאלי 2 (שלא יוצג ולא הגיש סיכומים) בתשלום סכום התביעה. כנגד המשיבים הפורמאליים האחרים ניתנו פסקי-דין בהיעדר הגנה.
טענות המערערים
3. המערערים טוענים כי שגה בית-משפט קמא בהטילו אחריות עליהם בגין חובות לא להם, אשר נוצרו על פני שנים רבות בטרם הוקמה החברה, ושאינם קשורים לפעילות המערערים. לגרסתם, בעקבות פנייתו של המשיב הפורמאלי 2 (להלן:
"מונדר"), בן אחיו החורג של המערער, שנקלע לקשיי נזילות כספיים, הקים המערער את החברה, תאגיד חדש, נפרד ועצמאי, ובאמצעותה רכש את נכסי המפעל ב"עסקת נכסים", היינו, רכישת הנכסים של המפעל בלבד, ללא ההתחייבויות והחובות של העסק הקודם. בחודש פברואר 2001 הוקמה החברה ונחתם הסכם לרכישת נכסי המפעל תמורת סך של 2,360,500 ש"ח (להלן:
"הסכם הרכישה הנטען"), כאשר סך של למעלה מ-1 מיליון ש"ח שימש לפירעון ההלוואה שנטל מונדר מבנק הפועלים כנגד שיעבוד ציוד המפעל, והיתרה שימשה לפירעון חלק מחובותיו של מונדר לנושים אחרים, כמפורט בהסכם הרכישה הנטען. בכלל זה, שולם סך של 610,000 ש"ח ישירות לידי המשיבה. מעבר לכך, לא התחייבו המערערים, לטענתם, לשלם למשיבה סכום כלשהו בגין חובות העבר, ולנוכח הסכום הגבוה ששולם למונדר עבור המפעל והציוד שבו - נטילת ההתחייבות מצד המערערים לגבי החובות הישנים הינה בלתי הגיונית. יתרה מכך, לטענת המערערים, בהסכם הרכישה הנטען אף נאמר במפורש כי החברה אינה לוקחת על עצמה את החובות הישנים של המפעל.
המערערים מוסיפים וטוענים כי לא הונחה תשתית עובדתית או משפטית שיש בה כדי להצדיק הטלת אחריות בגין החובות הללו, וכי נטילת חובות ישנים צריכה להיות ברורה ומפורשת ומעוגנת בראיות. כמו כן, לטענת המערערים, שגויה קביעתו של בית-משפט קמא כי המערערים הציגו מצג שווא שלא בתום-לב, לפיו תמשיך המשיבה לספק סחורה לחברה על בסיס התחייבות המערערים לפרוע את חוב העבר. המערערים טוענים כי ההיפך הוא הנכון - הוכח כי המשיבה ידעה היטב כי המערערים אינם לוקחים על עצמם לפרוע את חובות העבר, וכי כל סחורה שסופקה על-ידי המשיבה לחברה מהקמתה ועד לסגירתה שולמה במלואה. בית-משפט קמא אף התעלם מסירובו של המערער לחתום על ערבות אישית לחובות הנתבעים חרף פניות מצד המשיבה ומנהלה, למעט ערבות לחובות ספציפיים בסך 159,000 ש"ח, שנפרעו. כל אלה, לשיטת המערערים, שומטים את הבסיס תחת הקביעה כי המשיבה הסתמכה על מצגי שווא של המערערים בדבר פרעון חובות העבר של המפעל. לטענת המערערים, בית-משפט קמא לא התמודד עם כל מסכת החקירות והראיות, ומטעם זה ראוי לבטל את פסק-דינו.
עוד טוענים המערערים כי בניהול חשבונות המשיבה ביחס לעסקיה עם החברה נקטה המשיבה הפרדה ברורה בין חשבונות החברה לבין חובות העבר של המפעל, שנוהלו בכרטסות נפרדות. המשיבה מעולם לא חייבה את החברה בחובות הישנים של המפעל, לא ייחסה את התשלומים ששולמו על-ידי החברה לחובות הללו, ולא הוציאה לחברה מכתב דרישה לתשלומם. המערערים חוזרים ומדגישים כי המערער סירב בכל תוקף לקחת על עצמו את חובות העבר ולחתום על ערבות אישית לחובות כלפי המשיבה. כמו כן, מונדר נתן שיקים למשיבה לפירעון חובותיו בתאריכים מאוחרים להסכם הרכישה הנטען, וגם עובדה זו, לדעת המערערים, אינה מתיישבת עם גרסת המשיבה לפיה התחייבה החברה לפרוע את החובות. לא זו בלבד, אלא שבשנת 2002, לאחר שנשרף המפעל, נערך גמר חשבון בין החברה לבין המשיבה שבמסגרתו אושר כי לחברה אין יותר חובות למשיבה, והמשיבה אף החזירה לחברה שיק על סך 400,000 ש"ח. המערערים הגישו בקשה לצירוף ראיה בערעור (בש"א 18675/07), שהיא המסמך אשר על-פי הנטען מעיד על גמר החשבון. לטענת המערערים, ראיה זו יש בה כדי לערער מן היסוד את פסק-דינו של בית-משפט קמא, שהרי גמר החשבון לא היה מתבצע לולא סברה המשיבה כי למערערים אין חובות כלפיה, ומשכך יש לקבלה. בנוסף לכך, לאחר גמר החשבון, פתחה המשיבה תיק הוצאה לפועל נגד מונדר (ולא נגד המערער) על חלק מהחובות הנתבעים במסגרת התביעה נגד המערערים.
המערערים סבורים כי שגה בית-משפט קמא כשעשה שימוש בדוקטרינת הרמת המסך כדי להטיל אחריות אישית על המערער בגין חובות של צד שלישי - חובות מונדר - אשר נוצרו טרם הקמת החברה להבדיל מחובות החברה, וזאת מבלי שהוכח כי מתקיימים התנאים שבסעיף 6 לחוק החברות. ראשית, לא הוכח ניצול לרעה של מסך ההתאגדות לשם התחמקות מתשלומים ומחובות, שהוא תנאי שבלעדיו אין להטלת אחריות. שנית, לא יכולה להיות הרמת מסך לחובות שאינם של התאגיד, ושנוצרו לפני הקמתו. בשלב הראשון, ייחס בית-משפט קמא לחברה את חובות העבר של מונדר, שנוצרו לפני הקמתה, וממילא, לפני שהצטרף מונדר לחברה כבעל מניות מיעוט; ובשלב השני - ייחס את חובות החברה למערער, שכלל לא היה מעורב ביצירת החוב. בכך ביצע בית המשפט
הרמת מסך כפולה, שאינה אפשרית על-פי הדין, ועומדת בניגוד לכלל הבסיסי בדיני חברות בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. לטענת המערערים, הרמת המסך בשלב הראשון הינה חסרת בסיס ואין לה תקדים פסיקתי, ואילו לצורך הרמת המסך בשלב השני, המשיבה צריכה הייתה להוכיח את כל הדברים הבאים: כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובתה; כי המערער ניהל את החברה מתוך ידיעה שלא תוכל לפרוע את חובותיה; כי המערער השתמש לרעה במסך ההתאגדות כדי להתחמק מחובות שהיו אמורים להיות שלו; כי המערער ביקש להונות את המשיבה; וכי היקף החובות אשר מבקשים לייחס למערער באופן אישי הוא אכן היקף החובות שראוי לייחס לו עקב מעשים מסוג זה, לו היו.
עוד טוענים המערערים כי שגה בית-משפט קמא בהגדירו את החברה כחברה משפחתית, ובראותו את המערער כאחד מבני משפחתו של בן אחיו החורג מונדר. המערער מעולם לא עבד במפעל, לא ניהל את המפעל, לא היה מעורב בפעילות העסקית של המפעל ולא יצר את החובות טרם רכישת המפעל. נהפוך הוא, המערערים דאגו להפריד עצמם באופן ברור מעסקו של מונדר והמשיבה הייתה מודעת לכך. משכך, טוענים המערערים, אין כל בסיס להטלת אחריות על המערערים לחובות שנוצרו טרם הקמת החברה, ואפילו הייתה זו חברה משפחתית, עדיין לא הונחה תשתית ראייתית המצדיקה הרמת מסך. עד שנת 2001 לא הייתה כל מעורבות של המערער בעסקי האחים ערטול, ומאז שהוקמה החברה האחים היו בה בעלי מניות מיעוט והיא נוהלה באופן תקין ושילמה כל חובותיה.
לבסוף, המערערים טוענים כי גובה החובות לא הוברר, ובית משפט קמא לא פירט על מה הסתמך בקבלו את הסכום בו נקבה המשיבה. לטענת המערערים, גרסתם העובדתית, המגובה במסמכים ובעדויות, כלל לא זכתה להתייחסותו של בית-משפט קמא בפסק-דינו. מנגד, התבססה גרסתה של המשיבה על טענות בעל-פה שעמדו בסתירה למסמכים הקיימים.
טענות המשיבה
4. המשיבה טוענת כי הערעור נטול בסיס משפטי, ומופנה בעיקרו כנגד קביעות עובדתיות של בית-משפט קמא, המבוססות על שמיעת העדויות והתרשמותו ממהימנות העדים. ההלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית. המשיבה מציינת עוד כי המערערים עדיין לא פעלו לקיום פסק הדין וכי חובם למשיבה עומד על סך 3.5 מיליון ש"ח.
המשיבה סבורה כי צדק בית-משפט קמא בקובעו כי החברה היא ממשיכתן של השותפויות אשר הפעילו את מפעל הטחינה, שהוקם על-ידי האחים ערטול ונוהל על-ידם בגלגוליו השונים. לגרסת המשיבה, כבר בשנת 2000, קרי, בטרם הוקמה החברה, הוכנס המערער כשותף במפעל, ובחודש מאי 2000 שילם המערער סך של 80,000 ש"ח ישירות לידי המשיבה. עוד טוענת המשיבה כי המערער הוא זה אשר קיבל את ההחלטה על הקמת החברה והפסקת התנהלות המפעל כשותפות. סוכם כי המערער יקבל 51% מהחברה כנגד כיסוי חובות המפעל, ובהם החוב למשיבה שעמד באותה עת על סך של 1,870,000 ש"ח. שאר בעלי המניות הם מונדר, המשיב 3 - וויליאם, והמשיב 6 - נאדר, אשר החזיקו כל אחד בחלק של 16.33% מהמניות. המשיבה טוענת כי כל החובות והזכויות של טחינת הגליל וטחינת השלום, לרבות לקוחות, שיקים, רכוש קבוע והתחייבויות שוטפות וארוכות-טווח, הועברו לחברה, והמערער היה המנהל היחיד של החברה, וזה שנשא ונתן מול הספקים, כולל המשיבה. החברה רכשה את המפעל באמצעות אשראי שקיבלה מבנק דיסקונט, ובפועל, לא הוציא המערער מכיסו להסדרת החובות. המשיבה טוענת כי למעשה מכרו האחים ערטול ושותפם החדש - המערער - את המפעל לחברה שבבעלותם, וכך גם קבע בית-משפט קמא, על-פי טענתה, כי העסקה שנחתמה בין המפעל לבין החברה בהסכם הרכישה הנטען היא פיקטיבית. ההסכם אינו חתום כלל על-ידי המערער, והמערער לא הוכיח את האותנטיות של המסמך או את ביצועו. מעבר למסמך זה, אין כל מסמך אחר שיעיד על רכישת המפעל על-ידי המערערים. המערערים לא הוכיחו מהו שוויו של המפעל לרבות הציוד, מוניטין וכיו"ב, וכן לא הוכחו הסכומים המפורטים בהסכם הרכישה הנטען, ולא הוצגה כל ראיה לגבי תשלומם, מלבד תשלום החוב לבנק הפועלים.
כן טוענת המשיבה כי העובדה שלחשבונה של החברה, עם פתיחתו בחודש פברואר 2001, הופקדו שיקים דחויים ותשלומים עתידיים של המפעל בגין אספקות קודמות, מבססת את טענת המשיבה כי החברה היא המשכו של המפעל. המשיבה טוענת כי נוסף על התחייבויותיו כלפי האחים ערטול, התחייב המערער כלפי הבעלים והמנהל של המשיבה, באופן אישי, במספר פגישות שנערכו ביניהם, כי יפרע את חוב המפעל בסך 1,800,000 ש"ח בשיקים אישיים כנגד הפחתת סך של 600,000 ש"ח מהחוב, והתחייבות המשיבה להמשיך ולספק סחורה לחברה. כן הבטיח המערער כי במסגרת תשלומי החברה עבור סחורות שתספק המשיבה ישלם המערער 100$ נוספים לכל טון של סחורה עד שיכוסו חובות העבר. על פגישות אלו העידו מנהלי המשיבה, ועדותם הייתה אמינה על בית המשפט. המערער לא מילא אחר התחייבויותיו, ולפיכך, קבע בית המשפט כי המערער הציג מצג שווא שלא בתום-לב, לפיו תסופק הסחורה על-מנת שהמפעל ימשיך לפעול והוא ישלם את תמורתה. על-יסוד מצגים אלה הסכימה המשיבה לחדש את אספקת הסחורה למפעל.
המשיבה טוענת כי אמנם, משהוקמה החברה והתקבלו ממנה תקבולים נפתח לה כרטיס לקוח חדש, אולם אין בכך כדי להעיד שהמשיבה הפרידה את חובות המפעל מחובות החברה. המשיבה ראתה את החברה כהמשכו הישיר של המפעל ואת המערער ראתה כערב לכלל חיוביו. המערער עצמו הודה בחקירתו כי חובות המפעל הועברו לחברה, שכן לאחר שריפת המפעל עמד חובה של החברה למשיבה על סך של 2 מיליון ש"ח. המסקנה העולה מן האמור היא כי החברה לא נועדה על-מנת לרכוש את המפעל ממניעים עסקיים, אלא היא הוקמה לצורך הגנה על השותפים, ובהם המערער, מפני הנושים. משכך, בצדק קבע בית-משפט קמא כי החברה היא המשכו של המפעל, כי המערער התחייב וערב אישית לפרעון חובותיו, וחוסר תום-לבו והתנהלותו של המערער הביאו לתוצאה של הרמת מסך ההתאגדות.
לטענת המשיבה, טענת המערערים לפיה לא מדובר בחברה משפחתית דינה להידחות, שכן מיום הקמת המפעל ועד שנת 2000 היו האחים ערטול בעלי המפעל והתפרנסו ממנו. בשנת 2000 צורף המערער כשותף במפעל. בשנת 2001 הוקמה החברה, כאשר האחים ערטול והמערער מקבלים משכורת מן החברה וממשיכים להתפרנס ממנה. המפעל לדורותיו הוא עסק משפחתי, וכניסתו של המערער כשותף, ולאחר מכן כבעל מניות ומנהל בחברה, אין בה כדי לשלול מסקנה זו. מפסק הדין אף עולה כי האחים ערטול והמערער נתפשים כמי שאינם מקפידים על האישיות המשפטית הנפרדת של המפעל, וכי החברה הוקמה לצורך השגת יתרון מסוים. האחים ערטול והמערער ערבבו את נכסי השותפויות עם נכסי החברה, וגם בכך יש כדי לחזק את המסקנה שיש להרים את מסך ההתאגדות במקרה דנן.