המחוזי אישר: כינוס מניין לתפילות בשבת בדירת מגורים - עבירה על החוק

הערעור

1.       האם התכנסות של מניין לתפילות בשבתות ובערבי שבתות, דרך קבע, בדירה שייעודה על-פי תכנית המתאר הנו למגורים בלבד, מהווה שימוש כבית כנסת, החורג מן השימוש המותר? והאם בנסיבות אלו מוצדק להוציא צו שיפוטי להפסקת שימוש ולמניעת פעולות - לפי סעיפים 239 ו-246 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965?

אלו השאלות שבמוקד המחלוקת בערעור דנן, שהוגש על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת ת' בר-אשר - צבן), מיום 2.4.09, בתיק ב"ש 2630/09, לפיה נדחתה בקשה לביטולו של צו להפסקת שימוש ומניעת פעולות, אשר אסר על שימוש בדירת מגורים בשכונת קריית יובל בירושלים כבית תפילה.

ההליכים בבית-משפט קמא

2.       ביום 22.4.09, ניתן בבית-משפט קמא, במעמד צד אחד, צו הפסקת שימוש  ומניעת פעולות, בהתאם לסעיפים 239 ו-246 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן - החוק). הצו הורה למערער ולמשיב הנוסף באותו הליך (מר פיליפ דולמן), ולכל מי מטעמם, להפסיק כל שימוש בדירת מגורים ברח' אנילביץ' 36 בשכונת קריית-יובל בירושלים (להלן - הדירה), כבית תפילה מכל סוג שהוא, וכן להימנע מעשיית שימוש בדירה החורג משימוש למגורים. מדובר בדירה שבבעלות המשיב הנוסף, אשר הושכרה ביום 15.2.09 למערער. על-פי תוכנית המתאר התקפה, השימוש המותר בדירה זו הנו למגורים בלבד, ולא ניתן לעשות בה שימוש כבית תפילה או בית כנסת, בהיעדר היתר לשימוש חורג מטעם הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה.

3.       המערער הגיש בקשה לביטול הצווים, שבה טען כי הוא עושה בדירה שימוש למגורים בלבד, וכי לא מתקיים במקום בית תפילה. לדבריו, הוא וקבוצת משפחות המתגוררות בשכונה נוהגים לקיים בסופי השבוע, בלילות שבת ובשבת בבוקר, מניין מצומצם בבתיהם של חברי הקהילה, שאינו מיועד לציבור הרחב. הוא הוסיף וציין בבקשתו, כי בשבועות שקדמו להוצאת הצו התקיימו התפילות בביתו, וכי בכל מספר שבועות אמור המניין לעבור לדירה אחרת, לסירוגין, על-פי סבב שנקבע ביניהם. בנסיבות אלו, גרס המערער כי לא נעשה בדירה שימוש חורג כבית תפילה, ובפרט כאשר אין בדירה סממנים של בית תפילה - שכן אין במקום ספר תורה דרך קבע, אלא רק בשעות התפילה, ואין למניין רב או גבאי.

          מטעם המערער נשמעה בבית-משפט קמא עדותו שלו בלבד. מטעם המשיבה העידו מנהל אגף רישוי ופיקוח בעיריית ירושלים, וכן שלושה דיירים המתגוררים ברח' אנילביץ'.

4.       בהחלטה מפורטת ומנומקת היטב, ביאר בית-משפט קמא את המסגרת הנורמטיבית להוצאתם של צווים לפי סעיפים 239 ו-246 לחוק, סקר את התשתית הראייתית שהובאה לפניו בגדרה של הבקשה, הגיע לכלל מסקנה כי בדירה נעשה שימוש כבית תפילה החורג מהשימוש המותר למגורים, ודחה את בקשת המערער לביטולם של הצווים שניתנו במעמד צד אחד.

5.       מעדותו של המערער התרשם בית-משפט קמא, כי אין מדובר בשכירות שנועדה בהכרח לצורכי מגוריו של המערער, וכי הלה אף אינו עושה שימוש קבוע בדירה למטרה זו. התרשמות זו נבעה, בין-השאר, מהעובדה שהמערער הנו רווק ששכר את דירת ארבעת החדרים הנדונה בסמוך לתחילת קיום המניין בה, ומסר תשובות תמוהות ומתחכמות על מטרת השכירות ואופי השימוש שהוא עושה בנכס. הוא אישר בעדותו, כי בתום התפילות אינו נשאר בדירה, כי אינו נמצא בה בקביעות, ואף לא לן בה דרך קבע. באשר לשימוש בדירה כמקום תפילה, התרשם בית-משפט קמא, כי המערער "עשה כל אשר יכול היה כדי להתחמק ממתן תשובות ראויות ורציניות לשאלות שהוצגו לו", ו"התחכמויותיו" ליוו את כל שלבי עדותו, הן לגבי מספר המתפללים, הן לגבי ספר התורה שהובא למקום, והן בדבר השילוט שבו נכתב "גברים" ו"נשים", כדי לכוון את הבאים למקום התפילה ולעזרת הנשים (עמ' 7 ו-8 להחלטה). בכל הנוגע לזהות המתפללים, ציין בית-משפט קמא, כי מתשובותיו של המערער בחקירה הנגדית, ניכר ספק רב אם הוא מכיר את המתפללים, וכי הרושם הברור הוא שאת מרביתם אינו מכיר, ואין תמה שהתקשה לזהות אנשים שצולמו בעת יציאתם מהתפילה. בנוסף קבע בית-משפט קמא, כי הניסיון להציג את הדירה כאחד המקומות שבהם התפללה קבוצת אנשים, על-פי סבב בין משפחות הקהילה, נסתר בעדות המערער עצמו, שאישר כי הדירה הייתה המקום העיקרי, אם לא היחיד, שבו נערכו התפילות, וכי לא התקיימו תפילות בדירה אחרת, וממילא אף לא בביתו של איש מאלה שאת שמותיהם מנה בתצהירו, למעט, ייתכן, תפילה אחת. על-רקע האמור התרשם בית-משפט קמא, כי המערער הנו "איש קש" אשר שכר דירת מגורים שנועדה לשמש כמקום תפילה לקבוצת אנשים, וכי בפועל הלה אינו נוהג להתגורר בדירה או להימצא בה דרך קבע.

6.       בית-משפט קמא קבע בהחלטתו, כי בדירה התקיימו מדי שבוע תפילות בערב שבת ובשבת בבוקר, שבהן השתתפו כארבעים איש, מתוכם כעשרים וחמישה המהווים את גרעין המניין; כי למקום הובא בכל שבת בבוקר ספר תורה לצורך התפילה; וכי לקראת התפילות הוצבו בדירה שלטים להכוונת הקהל, המציינים "גברים" ו"נשים".

בית-משפט קמא הגיע לכלל מסקנה, כי בדירה נעשה שימוש למטרת בית כנסת. בית-המשפט קבע, כי השימוש שנעשה בדירה בערבי שבת ובשבתות הוא שימוש של בית כנסת, אף אם המקום פושט צורה זו לאחר צאת השבת או החג, וגם אם הדירה משמשת בשאר ימות השבוע למגורים. כן ציין בית-משפט קמא, כי הסממנים שלטענת המערער נעדרו ממקום התפילה - כמו אי-הימצאותם של ארון קודש וריהוט קבוע, והיעדרם של רב וגבאי - אינם שוללים את אופיו של המקום כבית-כנסת.

          מטעם זה קבע בית-משפט קמא בהחלטתו מיום 2.4.09, כי השימוש בדירה למטרת תפילה נעשה מעבר לשימוש בה למטרת מגורים, וחורג מן השימוש המותר; וכי מדובר בשימוש במקרקעין בדרך או בנסיבות שיש בהן משום עבירה לפי סעיף 204 לחוק. משכך, הוסיף וקבע, כי הצו השיפוטי להפסקת שימוש ולמניעת פעולות, לפי סעיפים 239 ו-246, ניתן כדין, ודחה את הבקשה לביטולו.

7.       לאחר מתן ההחלטה הוגש לבית-משפט קמא, ביום 18.5.09, כתב-אישום נגד המערער, בת"פ 4247/09, שבו הואשם בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר - לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק, בכך שעשה בדירת המגורים שימוש חורג כבית כנסת, ללא היתר.

תמצית טיעוני הצדדים

8.       בערעורו כנגד החלטת בית-משפט קמא בעניין הצווים הנדונים, הפנה ב"כ המערער טרוניותיו הן כנגד הוצאת הצו, והן בדבר המניע שעמד ביסוד הגשת התלונה שבעקבותיה הגישה המשיבה את הבקשה להוצאת הצו.

          בהודעת הערעור ובטיעוניו בעל-פה טען ב"כ המערער, כי משפחות הקהילה התארגנו לקיים את המניין, על-פי סבב בין דירות המשפחות, במקביל לפנייתם לעיריית ירושלים לאפשר להם להקים בית כנסת בקרקע ציבורית שתוקצה לתכלית זו. כן הוסיף וטען, כי הגשת התלונה על-ידי מקצת מתושבי השכונה, כמו גם הגשת הבקשה להוצאת הצווים על-ידי המשיבה, נבעו אך מתוך רצון לרדוף את חברי הקהילה החרדית ולמנוע מהם להתגורר בשכונה. לגרסתו, טעה בית-משפט קמא בקביעתו כי נעשה בדירה שימוש כבית כנסת, שכן למקום התכנסות המניין לא היה כל מאפיין של בית תפילה, אלא לכל היותר מאפיין של "מניין ארעי" (כלשונו); וכי מכל מקום, לא הייתה כל הצדקה להוצאת הצווים, ובפרט הצו לפי סעיף 246 לחוק, שכן המניין לא הסב נזק או מטרד לאחרים.

          לאחר השלמת הטיעונים בערעור הגיש המערער בקשה להוספת ראיות בערעור. בבקשה ציין ב"כ המערער, כי במהלך חודש יולי 2009, במסגרת הסבב בין דירות המשפחות, התקיים המניין בבית משפחת מילווארם ברח' אנילביץ' 24; ובית-משפט קמא הוציא צו לפי סעיפים 239 ו-246 לחוק שאסר על קיום בית תפילה בדירה זו. ב"כ המערער ביקש להגיש לבית-המשפט, כראיה נוספת במסגרת הערעור שבפנינו, את תצהירה של מפקחת הבנייה בעיריית ירושלים שעל יסודו הוצא הצו, ואת תצהירו של מר מילווארם שהוגש כנספח לבקשה לביטול הצו. בתצהירה של מפקחת הבנייה צוין כי ראתה שבדירת מילווארם נעשה שימוש כבית תפילה, ובתצהירו של מילווארם נטען כי אין בדירתו סממנים כלשהם של בית כנסת, וכי תצהירה של המפקחת, הנו תצהיר כוזב.

9.       ב"כ המשיבה גורס, כי יש לדחות את הערעור ממכלול הטעמים שבוארו בהחלטת בית-משפט קמא. בהתייחסו לטענת ב"כ המערער, לפיה אין בקיום המניין משום מטרד לשכנים, ציין ב"כ המשיבה, כי בתשתית הראייתית שהובאה לבית-משפט קמא, לרבות בעדות השכנה שמתגוררת בצמוד לדירה, הוכח שקיומו של המניין בדירת המגורים מהווה מטרד לשכנים. הוא הוסיף וטען כי מעבר למטרד, מדובר בשימוש בדירת מגורים שלא לפי תוכנית המתאר; ולפיכך, מהווה שימוש זה עבירה לפי סעיף 204 לחוק, ומוצדק היה להוציא את הצו הנדון.

          באשר לבקשה לצירוף הראיות הנוספות בערעור, טען ב"כ המשיבה, כי הראיות אינן רלבנטיות להליך הנדון, שכן הן מתייחסות למקרקעין אחרים, ואין בהן כדי להשליך על נסיבות המקרה נושא הערעור, כפי שנתחוורו בראיות שהובאו לבית-משפט קמא.