פסק דין:
1. 1. עניינה של תביעה זו בנזק שנגרם לתובעים כתוצאה מאיחור בהובלת כבודה, במהלך תובלה אווירית על ידי הנתבעת 2.
2. 2. בתאריכים 15.8.07 עד 22.8.07 נטלו התובעים חלק בטיול מאורגן בחבל הקצ'קר בתורכיה. את חבילת הטיול רכשו התובעים מהנתבעת 1 המשמשת כסוכנות נסיעות. החבילה כללה, בין היתר, טיסות שכר הלוך ושוב לעיר טרבזון, באמצעות הנתבעת 2.
3. 3. לטענת התובעים, אשר לא נסתרה, בסמוך לאחר נחיתתם בטרבזון ביום 15.8.07, התברר להם כי שתי המזוודות שהכילו הציוד, שאמור היה לשמשם במהלך הטיול, לא הגיעו עמם לטרבזון. התובעים מילאו דו"ח בגין אובדן המזוודות והעבירו אותו לטיפולו של מדריך הטיול מטעם הנתבעת 1. בשל אי הגעת המזוודות נאלצו התובעים לרכוש ציוד חלופי, לשאול פריטים אחרים מהמדריך ומיתר חברי הקבוצה, ונגרם להם סבל ואי נוחות ממשית, בהיעדר ציוד המתאים להליכה ממושכת ולתנאי מזג האוויר הקשים ששררו באזור הטיול. בסופו של דבר אותרו המזוודות בנתב"ג ונמסרו לידי התובעים עם שובם ארצה. התובעים סבורים כי בנסיבות העניין חבות כלפיהם שתי הנתבעות בגין רשלנותן, משום שלא דאגו לכך שהמזוודות תגענה בזמן ו/או תאותרנה ותשלחנה באיחור. כמו כן טוענים התובעים כי בנסיבות שכאלה אין סכום הפיצוי מוגבל בתקרת פיצוי כלשהי, ועל כן עותרים הם לפיצוי בסך 17,800 ש"ח, שעיקרו בגין אבדן הנאה ועוגמת נפש.
4. 4. מטעם הנתבעת 1 הוגש כתב הגנה מפורט וכן נשמעה עדותו של מנהל המשרד והאחראי על הטיול, מר אלי מלי. נציג הנתבעת 1 אישר את טענת התובעים כי לא מדובר בטיול רגיל, אלא בכזה המאופיין בקטעי הליכה בתנאי קרקע ומזג אוויר קשים (ראה סעיף 1 לכתב ההגנה וכן בעמ' 2 ש' 14-15 לפרוטוקול). לדבריו של מר מלי, נודע לו על אי הגעתן של המזוודות לטרבזון כבר ביום הראשון לטיול, בסמוך לאחר הנחיתה. מאותו רגע עמד נציג הנתבעת 1, כך לדבריו שלא נסתרו כלל, בקשר יום יומי עם חברת שירותי הקרקע "לאופר", נציגתה של הנתבעת 2 בנתב"ג. מר מלי היה מודע לקשיים שאובדן המזוודות גורם לתובעים ולכן שוחח באופן אישי עם נציג "לאופר", אך המזוודות לא אותרו. בסופו של דבר, בתיווכו של מר מלי, אותרו המזוודות ביום 21.8.07, ערב שובם של התובעים ארצה. נציג חברת "לאופר" מסר למלי כי המזוודות נמצאו במחלקת הביטחון בנתב"ג. בנסיבות אלה סבורה הנתבעת 1 כי אין בסיס משפטי כלשהו להטלת אחריות עליה, שהרי המזוודות מעולם לא נמסרו להשגחתה ומהרגע שנודע על אובדנן, עשו נציגי הנתבעת 1 כל שיכלו על מנת לסייע לתובעים וממילא אף לא התרשלו כלפיהם התרשלות כלשהי.
- מטעמה של הנתבעת 2 לא הובאו עדים כלשהם ובא כוחה המלומד עוה"ד לוי הסתפק בהשמעת טיעונים משפטיים. עו"ד לוי הפנה את ביהמ"ש להוראותיו של חוק התובלה האווירית, לפיהן חלים על הצדדים הוראות האמנות השונות העוסקות בתובלה אווירית, ובראשן אמנת ורשה. עוד טען ב"כ הנתבעת 2 כי הוראת סעיף 13 (3) לאמנת ורשה שוללת את זכותם של התובעים לפיצוי בגין איחור של פחות משבעה ימים בהגעת המזוודות לייעודן. לבסוף טען עוה"ד לוי כי התובעים לא הוכיחו כל נזק ממשי בגין אובדנם הזמני של המזוודות, וכי האמנה אינה מכירה במתן פיצוי בגין עוגמת נפש. לפיכך, עתר ב"כ הנתבעת 2 לדחיית התביעה. בהתחשב בטענותיו של עוה"ד לוי, אתייחס תחילה למסגרת המשפטית הנוגעת לתחום התובלה האווירית
6. 6. חוק התובלה האוירית, תש"ם - 1980 (להלן: "החוק") קובע כי על תובלה אוירית כגון זו בה עסקינן, יחולו הוראות האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בין-לאומית באויר, שנחתמה בורשה ביום 12.10.1929, כפי שתוקנה בפרוטוקול המתקן שנחתם בהאג ביום 28.9.1955 ובפרוטוקולים מתקנים מאוחרים יותר, שהחשוב שבהם הנו הפרוטוקול המתקן הרביעי שנחתם במונטריאול ביום 25.9.75 (להלן: "אמנת ורשה המתוקנת" או "האמנה").
7. 7. סעיף 10 לחוק קובע כי אחריותו הנזיקית של המוביל האוירי לפי אמנת ורשה המתוקנת תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי שלא על פי הוראות האמנה. לפיכך, צודקת הנתבעת 2 בטענתה כי החוק מגביל את עילות התביעה המוקנות לתובעים, לעילות מכוח האמנה בלבד.
8. 8. הוראות האמנה יצרו מערכת איזונים בין האינטרסים השונים, והמנוגדים לעיתים, של המובילים האויריים ושל לקוחותיהם, וזאת על דרך של הטלת האחריות בגין נזקים שעלולים להיגרם במהלך התובלה האוירית על המוביל, בכפוף להגנות ספציפיות שהוכחתן עליו ולהגבלת סכומי האחריות. נבחן איפה את ההוראות הרלבנטיות של אמנת ורשה המתוקנת ואת יישומן על המקרה שבפנינו.
9. 9. אחריותו של המוביל האוירי לנזק שנגרם במקרה של איחור בהובלה של פריטי כבודה, מעוגנת בסעיף 19 לאמנה, הקובע כדלקמן:
"המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אוירית של נוסעים, כבודה או טובין".
10. 10. בהתאם להוראת סעיף 20 לאמנה, יופטר המוביל מאחריותו זו אך אם יוכיח שהוא, שליחיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא הייתה בידיו או בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם.
11. 11. לטענת הנתבעת 2, בנסיבות המקרה הנוכחי חל סעיף 20 הנ"ל ויש לפטור את המוביל האוירי מאחריותו לפי סעיף 19 לאמנה וזאת לנוכח העובדה שלנתבעת 2 אין כל יכולת פיקוח על אופן העמסת המזוודות בנתב"ג ע"י רשות שדות התעופה ועל פעולתם של הבודקים הבטחוניים, ומכל מקום נקטה היא באמצעים סבירים למניעת האובדן בכך ששכרה את שירותיה של חברת "לאופר תעופה" למתן שירותי הבורדינג.
12. 12. כפי שעולה מנוסחו של סעיף 20, מוטל הנטל להוכיח את קיומו של הפטור מאחריות על כתפיו של המוביל האוירי, הטוען לקיומו של הפטור. ברי, כי בנסיבות המקרה הנוכחי לא עמדה הנתבעת 2 בנטל זה ולו במקצת. הנתבעת 2 לא הביאה כל ראיה בנוגע לשאלה מדוע נותרו המזוודות בנתב"ג וכתוצאה מפעילותו הרשלנית או המכוונת של איזה גורם לא נשלחו המזוודות לטרבזון. הנתבעת 2 לא ביססה ולו לכאורה את הטענה כי המזוודות נותרו בנתב"ג בשל מחדלה של רשות שדות התעופה, ולא נשללה האפשרות כי המחדל היה דווקא של אנשי הצוות מטעמה או של מי מעובדי חברת "לאופר", המשמשים כשליחיה. לעניין זה אין כל חשיבות לכך שככל הנראה אותרו לבסוף המזוודות במחלקת הביטחון בנתב"ג, שכן לא הובאה כל ראיה בדבר האופן, המועד והסיבות שהביאו לאכסונן של המזוודות במחלקה זו. כבר מטעמים אלה של נטל הראיה יש לדחות את טענת ההגנה המבוססת על סעיף 20 לאמנה, ומה גם שנקבע כבר בפסיקה כי ביכולתו ואף מחובתו של המוביל האוירי לפקח אף על דרך פעולתה של רשות שדות התעופה בעת הטיפול במזוודות (ראה לעניין זה בר"ע (מחוזי ת"א) 2224/02
קיבריש טורקיש אייר ליינס נ' קוגן (פורסם בנבו - 2004)).
13. 13. טענה נוספת של הנתבעת 2 הנה כי במקרה בו מאותרת המזוודה בתוך פרק זמן של שבעה ימים, פטור המוביל האוירי מתשלום הפיצוי לפי סעיף 19 לאמנה, וזאת לנוכח הוראת סעיף 13(3) לאמנה, הקובע כדלקמן:
"הודה המוביל באבדן הטובין, או לא הגיעו הטובין לייעודם בתום תקופת איחור של שבעה ימים מהתאריך שבו צריכים היו להגיע, זכאי הנשגר לאכוף את הזכויות הנובעות מחוזה ההובלה נגד המוביל."
14. 14. בהתחשב בכך שהמזוודות במקרה הנוכחי כלל לא הגיעו לייעודן בטרבזון, לא בתוך שבוע ימים ולא בכלל, דומה כי לא היה כלל מקום להעלות טענה זו, בהיעדר כל בסיס עובדתי. מכל מקום, משנטענה הטענה, אתייחס אליה בקצרה ואבהיר כי אף מהבחינה המשפטית אין לה על מה שתסמוך.