המדינה תשלם למורה פיצוי הלנת פיצויי פיטורים בשיעור מופחת

מבוא

1.       ככל שהדבר עלול להישמע מוזר, יש בתובענה זו מחלוקת בשאלה אם הנתבעת (מדינת ישראל) אמורה לקיים את החוק, או שמא היא פטורה ממנו.

          אמנם, הנתבעת (כמובן) לא הציגה את עצמה במפורש כמי שטוענת שהיא אינה כפופה לדין, אך לדעתי - לא ניתן להבין את עמדת הנתבעת בתובענה זו, באופן אחר. למרות הוראות מפורשות בחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, אשר מכחן ברור כי התובע היה זכאי לפיצויי פיטורים, גם על פי גרסתה העובדתית של הנתבעת - הנתבעת טענה לכל אורך הדיון כי התובע כלל אינו זכאי לכך.

          האמת היא, ששאלת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים כלל אינה משמעותית לתובענה, שכן הנתבעת שילמה לתובע את פיצויי הפיטורים, והמחלוקת היא רק בשאלת הזכאות לפיצוי בעד הלנתם. לפיכך, לא הייתי מרחיב את הדיבור בנקודה זו רק לשם הכרעה בעצם הזכאות לפיצויי פיטורים. אולם, מאחר שבמסגרת השיקולים של פסיקת פיצוי הלנת פיצויי פיטורים נכון להביא בחשבון גם את תום לבו של המעביד, אני סבור שעמדתה של הנתבעת משמעותית מבחינה זו, שכן עמדתה זו - משליכה על האופן שבו יש לראות את תום לבה.

2.       תמציתן של העובדות היא פשוטה ואינה שנויה במחלוקת; התובע עבד אצל הנתבעת מספר שנים לפי חוזים לתקופות קצובות. הנתבעת לקראת תום התקופה הקצובה האחרונה, הנתבעת לא היצעה לתובע לחדש את חוזה העבודה במועד שהוא לפחות 3 חודשים לפני תום התקופה הקצובה. למרות זאת, הנתבעת לא שילמה לתובע את פיצויי הפיטורים במועד, אלא רק מספר חודשים לאחר מכן. (בין הצדדים יש מחלוקות עובדתיות במספר עניינים שאינם חלק מאותה תמצית עובדתית, ואתייחס לכך להלן).

          כל סטודנט סביר למשפטים שסוגיה זו היתה מובאת בפניו ביחד עם סעיף 9 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 וביחד עם סעיף 20 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, היה יודע שהתובע זכאי עקרונית לקבל פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, ושייתכנו נסיבות שבהן מוצדק להפחית או לבטל את פיצוי ההלנה.

          אילו הנתבעת, כמתדיינת, היתה נוהגת באופן סביר, היא היתה מודעת לחובתה לשלם פיצויי פיטורים, ובהתאם לכך - היתה נוהגת באחת משתי האפשרויות הבאות: היתה מודה בחובתה לשלם פיצוי הלנה, או היתה מנסה לשכנע שיש להפחית או לבטל את פיצוי ההלנה, בשל נסיבות שונות. אולם, הנתבעת בחרה לנהוג בדרך אחרת. הנתבעת בחרה לטעון שהתובע כלל לא היה זכאי לפיצויי פיטורים, והעלתה בענין זה טענות עובדתיות, שלשמן היא טרחה לזמן 2 עדים שבאו במיוחד מירושלים (ודווקא לא העידו מה שהנתבעת סברה שהם יעידו).

3.       מדובר כאן בתובענה כספית פשוטה, שנדונה בדרך של "דיון מהיר", אשר באופן סביר היתה באה על פתרונה בדרך של פשרה. עמדתה של הנתבעת, אשר בחרה להציג דווקא את התובע כמי שכביכול נהג שלא כשורה הביאה לצורך במתן פסק דין, לאחר שמיעת עדויות.

ההליכים בתובענה

4.       התובענה הוגשה ונדונה, כאמור לעיל, בדרך של "דיון מהיר". הליך גישור בין הצדדים - לא הביא לפשרה ביניהם.

5.       לאחר מכן, נקבע התיק לדיון מהיר בפני. בדיון - העליתי הצעת פשרה, הנתבעת נזקקה לשהות כדי לשקול את ההצעה, אך היה נראה כי יש סיכוי טוב שהיא תתקבל. לפיכך, לא קיימתי את הדיון המהיר באותו יום, ואיפשרתי לנתבעת (בהסכמת ב"כ התובע) להודיע לאחר מכן אם ההצעה מקובלת עליה. הנתבעת הודיעה לאחר מכן - כי היא אינה מקבלת את ההצעה. לפיכך, התיק שב ונקבע לדיון מהיר, אלא שאז התברר שהגיעה רק אחת משני העדים של הנתבעת. עדה זו העידה, ונקבעה ישיבה נוספת לשם שמיעת עדותו של העד השני. אכן, העד השני העיד באותה ישיבה.

כאמור כבר לעיל, עדי הנתבעת לא העידו מה שהנתבעת סברה שהם יעידו (ולכך אתייחס בהמשך). לפיכך, כלל לא היה צורך בעדותו של התובע, ובא כחו הודיע שהתובע אינו מתכוון להעיד.

דעתה של הנתבעת לא נחה, והיא ביקשה שהתובע יעיד כעד מטעמה. לבקשת הנתבעת, העיד התובע כעד מטעמה, ומסר את גרסתו. (אעיר כי גישה זו של הנתבעת כלל לא ברורה לי. ניתן להבין שהנתבעת היתה מאוכזבת מכך שהעדים מטעמה לא מסרו את הגרסה שהיא קיוותה שהם ימסרו. אולם, האם הנתבעת סברה שלאחר שעדיה מסרו גרסה שאינה תואמת את כתב ההגנה, יבוא דווקא התובע ויעיד עדות שתחזק את טענותיה העובדתיות של הנתבעת? לא ברור. מכל מקום, אם הנתבעת אכן ציפתה שהתובע יעיד את העובדות שאפילו העדים מטעמה לא העידו - הרי שציפיה זו לא התגשמה).

7.       האופן שבו הנתבעת ראתה את התובענה, גרם לבאי כח הצדדים להעדיף לסכם בכתב (אף שלמעשה מדובר בסוגיה פשוטה).  איפשרתי לב"כ הצדדים לסכם בכתב.

8.       בשלוש הישיבות שהיו בפני, הצגתי בפני הצדדים את המצב המשפטי, בתקוה שבכל זאת תושג פשרה. מדי פעם היה נראה כי הצדדים אכן מתקרבים לכך, אך כל פעם התקוה נגוזה. גם בטרם הגשת הסיכומים הכתובים - נוהל עוד מו"מ בין הצדדים (שגרם לדחיית הגשת הסיכומים), אך גם בשלב זה לא הצליחו הצדדים להגיע לפשרה. לפיכך, לא נותרה ברירה, אלא לתת פסק דין לדין.

9.       לאחר הקדמה כה ארוכה, אני מגיע סוף סוף לתיאור העובדות שהוכחו. בטרם פירוט העובדות, אעיר שוב כי למעשה - היה ניתן להסתפק בעובדות שתומצתו בסעיף 2 לעיל. אולם, משהנתבעת התאמצה כל כך להביא גם לקביעת עובדות נוספות, לא אתעלם מעובדות נוספות אלה, ואקבע גם את העובדות הנוספות.

אלה העובדות