1. המדינה מבקשת להרשות לה לערער על החלטת בית משפט השלום באשדוד, לפיה נדחתה בקשתה לדחות על הסף בקשת המשיב לקבלת פיצויים בגין התקופה בה שהה במעצר ובמאסר. כתב אישום בהליך הפלילי הוגש נגד המשיב בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע אשר החליט להרשיעו ולגזור עליו עונש מאסר (ת.פ. 42/94). ערעורו של המשיב התקבל ע"י ביהמ"ש העליון והוא זוכה מכל אשמה (ע.פ. 3714/98). בשל התיק האמור, שהה המשיב במעצר 35 יום ובמאסר 64 יום. בקשתו לקבלת פיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין (להלן: "סעיף 80") הוגשה בבימ"ש השלום מהטעם שנעצר ע"י אותו בית משפט לצרכי חקירה. המדינה טענה שיש לדחות על הסף את בקשתו של המשיב יען כי הסמכות לדון בבקשה לפיצוי על פי סעיף 80, מוענקת לבית משפט אשר שמע את התיק העיקרי - הוא בית המשפט המחוזי בענייננו. בית משפט השלום דחה טענה זו וקבע שהוא מוסמך לדון בבקשה. המדינה הגישה בקשה למתן רשות ערעור בטענה שהחלטת בית משפט השלום בטעות יסודה.
המשיב מצדד בהחלטת בית משפט השלום. לגבי הבקשה הנוכחית, הוא מעלה טענה דיונית. ההחלטה נשוא הבקשה ניתנה במסגרת הליך פלילי ואין אפשרות, כך נטען על ידו, לערער על החלטת ביניים בפלילים. למעשה, הוא מבקש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור על הסף. יוצא שהבקשה המונחת בפני מתמקדת בטענה של חוסר סמכות שמעלה כל אחד מהצדדים ברובד אחר של העניין. באשר להחלטת בית משפט השלום לדון בבקשה לקבלת פיצוי, טוענת המדינה שהוא נעדר סמכות לשקול את העניין. ואילו באשר לבקשה זו טוען המשיב שבית משפט שלערעור אינו מוסמך לדון בנושא, הואיל ולא עומדת למדינה זכות להגיש בר"ע.
2. אודה שמקרה זה הזכיר לי את הסיפור הידוע של הרב שדן בעניין מסוים והודיע לכל אחד מהצדדים שהוא צודק. הרבנית פנתה אליו והעירה שלא ייתכן ששני המתדיינים צודקים. הרב השיב שגם היא צודקת. אף פעם לא הייתי בטוח מה המסר בסיפור האמור, אך נדמה לי שהוא מתאים לענייננו. שני הצדדים צודקים. באשר לשאלה איך ייתכן ששניהם צודקים, אנסה לכבוש דרך שלישית כדי לקדם את העניין הן מבחינה דיונית והן מבחינה מהותית.
שני הצדדים צודקים, הכיצד?
המשיב צודק שלא ניתן להשיג על החלטה הנדונה בדרך של הגשת בקשה למתן רשות ערעור. הבקשה מוגשת על פי סעיף 80 לחוק העונשין והתקנות לפיו, ואילו, המסלול של בקשה למתן רשות ערעור מותווה בתקנות סדר הדין האזרחי. מעבר לכך, כלל ידוע בשיטתנו שלא ניתן להשיג על החלטת ביניים בפלילים (לשם הדיוק, ישנם יוצאים מן הכלל, למשל החלטה בדבר פסלות שופט או עיון בחומר חקירה, אך כמובן אין זה מענייננו). הכלל המנחה הוא שאין ערעור בזכות או ברשות על פסק דין או על החלטה אחרת ללא הוראה מפורשת בדין. המדינה ניסתה להתגבר על המשוכה הדיונית על בסיס הטענה שבקשה לפיצויים לפי סעיף 80 היא בעלת סממנים אזרחיים המוגשת במסגרת הליך פלילי רק לצורך הנוחות והיעילות. אף אם אקבל עמדה זו, ואינני מקבל אותה באופן מלא, קו טיעון זה חובק בתוכו את ההנחה שההליך מצוי במגרש של המשפט הפלילי.
עוד מפנה המדינה לתקנה 3 לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר) הקובעת כי
"תקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג - 1963, יחולו על הדיון בבקשה, בשינויים המחוייבים לפי תקנות אלה". ברם וכמוסכם ע"י הצדדים, הליך לפיצוי בגין מעצר או מאסר הינו במהותו עניין פלילי ולכן תקנות סדרי הדין האזרחי אינן חלות עליו בצורה אוטומטית, אלא רק במידה שהדין המסויים מפנה אליהן בהיקף זה או אחר (השווה לסעיף 78 לחוק העונשין). יתרה מזו, דווקא בדיקה פרטנית של סוג ההליך תתמוך בעמדה שאין לקבל את הדרך הדיונית בה צעדה המדינה. כפי שנראה המחוקק מפנה צד הרוצה לערער על החלטה לפי סעיף 80 במסלול הדיוני הראוי, לשתי הוראות מפורשות. תקנה 7 לתקנות האמורות קובעת:
"ערעור על החלטת בית משפט בבקשה לפי תקנות אלה יוגש ויידון בדרך שמגישים ערעור פלילי ודנים בו". סעיף 80 (ג) אומר
"החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים". צא וראה שעל המערער על החלטה לפי סעיף 80 לנהוג על פי סדרי הדין הפלילי ולא האזרחי. בהעדר הוראה מפורשת המאפשרת ערעור על החלטת ביניים בפלילים, אין מקום לדון בבקשה. מעניין הוא שבהליך הפלילי הייצור של בקשה למתן רשות ערעור כלל אינו בנמצא. לרוב, לא ניתן להגיש ערעור על החלטת ביניים ובחריג אפשר להגיש ערעור או ערר בזכות. כך או כך, בקשה למתן רשות ערעור במתווה של תקנות סד"א, על החלטה בבקשה לקבלת פיצוי לפי סעיף 80 הינה מחוץ למגרש הדיוני.
המסקנה היא שדין הבקשה להדחות מחמת חוסר סמכות לדון בה.
3. באשר לשאלה באיזה מובן צודקת המדינה, אשיבו באופן הבא. הפורום שידון בבקשה לפיצוי לפי סעיף 80 הוא הערכאה אשר דנה בתיק העיקרי - במקרה זה, בית משפט המחוזי. כך עולה מהתקנות וכך עולה מהפרקטיקה מתיקים שהתנהלו בבית משפט השלום ונידונו בערעור בפני בית משפט המחוזי ומתיקים שהתנהלו בבית משפט המחוזי ונידונו בערעור בבית המשפט העליון. צודקת המדינה שלו טענת המשיב היתה נכונה, ניתן היה לצפות שברוב המכריע של התיקים הבקשה לפיצוי הייתה נידונה באופן חלקי או מלא בפני בית משפט השלום שכן, במרבית התיקים בהם נידון נאשם למאסר, הוא נעצר לצרכי חקירה לתקופה מסויימת. כידוע, לבית משפט השלום הסמכות לדון בבקשה למעצר לצרכי חקירה, תהא העבירה אשר תהא.
בית משפט קמא ביסס את מסקנתו שהוא רשאי לדון בבקשה לקבלת פיצויים לפי סעיף 80 על סמך הנפסק בעניין דוויק (בג"צ 2428/99 מ"י נ' דוויק, פ"ד נד (1) 688). בית משפט קמא נתן משקל רב לאמרת כב' השופטת שטרסברג - כהן, לפיה
"שאלת קביעת המותב שידון בבקשה לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, איננה שאלה של סמכות אלא שאלה של מדיניות". מכאן בית משפט קמא ראה עצמו בן חורין להתוות את המדיניות הנראית לו. לדעתי פסק הדין מוביל למסקנה אחרת. המדינה הגישה בג"צ על מנת לבטל את החלטת כב' השופט דוויק מבית המשפט המחוזי בת"א לדון בבקשת פיצויים לפי סעיף 80 אף שלא הוא המותב שבפניו התנהל ההליך הפלילי נגד מבקש הפיצויים. התיק העיקרי התנהל בבית משפט מחוזי. בית המשפט העליון קבע שמוטב שהמותב ששמע את הראיות בתיק העיקרי, הוא אשר ישמע את הבקשה לקבלת פיצויים. בהקשר זה קבע בית המשפט העליון שאין חובה שאותו מותב ישמע את הבקשה לפיצויים, אך כעניין שבמדיניות רצוי שתהא חפיפה בין שני המותבים. יושם אל לב שהשאלה שמתעוררת כאן - זהותו של בית משפט ולא זהותו של המותב - כלל לא נידונה שם. הסיבה לכך שהבקשה לקבלת פיצויים הוגשה לבית המשפט אשר הכריע את דינו של מבקש הפיצויים - הוא בית המשפט המחוזי בת"א. מקום השיפוט בשונה ממותב השיפוט אינו נתון למדיניות אלא הינו שאלת סמכות גרידא. תקנה 2 לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב - 1982 מספקת את התשובה למקום השיפוט. וזו לשונה:
"בקשה תוגש לבית משפט עם תוך הדיון בענין המעצר, האישום או המאסר של המבקש; הוגשה הבקשה לאחר סיום הדיון, תוגש לערכאה הראשונה שדנה בענינו של המבקש". התקנה הינה דו- מסלולית. המסלול הראשון הוא בקשה מיד עם תום הדיון בעניין המעצר. המסלול השני הוא - וזהו המקרה השכיח - הגשת בקשה לאחר סיום הדיון, קרי המשפט. הדין קובע שמקום השיפוט לשמיעת הבקשה, הינה הערכאה הראשונה שדנה בעניינו של המבקש. במקרה דנא עניינו של המבקש מתייחס למשפטו ועל כן, יש להגיש את הבקשה לערכאה המבררת. אף אם ניתן לפרש את התקנה בצורה אחרת, הרי כפי שצויין לעיל הפרקטיקה והפסיקה מלמדים שהערכאה המבררת היא אשר דנה בבקשה לקבלת פיצויים לאחר סיום המשפט. תוצאה זו הינה תכליתית ומשפטית כאחת. סעיף 80 דורש מבית משפט בבואו להכריע בבקשה למתן פיצויים, לשקול בין היתר, אם היה יסוד לאשמה. ברי, כי לאחר שלמשל בית משפט מחוזי דן בתיק, שמע ראיות והכריע את הדין, יהא נכון שהוא ולא בית משפט שאינו מוסמך לשמוע את הראיות, יקבע דבר קיומו או אי קיומו של יסוד לאשמה. מסקנה זו בדבר מקום השיפוט הראוי משתלבת עם פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין שפאר (ע"פ 3785/90 שפאר נ' מ"י). נפסק ביחס לזכות הערעור בסעיף 80 (ראה סעיף 80 (ג)):
"התייחס המחוקק להחלטות נושא התקיפה כאל החלטות נלוות להחלטה בהליך הפלילי, ולפיכך קבע, שדינן לעניין הליכי התקיפה יהא כדין הליך התקיפה של ההחלטה במשפט הפלילי עצמו" (שם בסיומה של פסקה 5). הערה אחרונה, סוגיית הסמכות העניינית או הדיונית הינה נושא שמחובתו של בית המשפט לעורר אף מיוזמתו. מכאן היה ולבית משפט אין סמכות לדון בנושא מסויים, מחובתו להעלות את הסוגייה ולהכריע בה אפילו והצדדים בהליך מתעלמים ממנו. מכאן התייחסותו של בית משפט קמא באשר לשאלה, האם המדינה עמדה על דיון בסוגיית הסמכות אם לאו בהליך קמא, אינה מעלה ואינה מורידה.
דעתי הינה איפוא, שמקום השיפוט לבקשה לקבלת פיצויים במקרה דנא הינו בית המשפט המחוזי בבאר-שבע ולא בית משפט השלום באשדוד.
עתה ניתן לשאול שאלה נוספת. אולי לשאלה זו התכוונה הרבנית בסיפור שהובא לעיל. אם אכן מצאתי לנכון לדחות את הבקשה מבחינה דיונית, המשמעות היא שלא ניתן להחליט לגופו של עניין. אי לכך משנקבע שאין סמכות לבית משפט זה לדון בבקשה לרשות ערעור, מה טעם לדון בשאלה היכן מקום השיפוט בבקשה לדון בקבלת פיצויים. השאלה במקומה אך ייתכנו מקרים חריגים בהם בית משפט יביע דעתו לגופו של עניין על אף שגם הביע דעתו שהכרעה כזו אינה נדרשת. בדרך כלל הדבר אינו רצוי. די לו לבית משפט לפסוק בנושאים שחיוניים להכרעה בבקשה או בתיק המובאים בפניו. עם זאת, חושבני שבמקרה זה התשובה לשאלת הסמכות הינה ברורה ונשענת הן עפ"י לשון הסעיף והן עפ"י הפרקטיקה הנהוגה. במצב דברים אלו, נראה שאחטיא למטרה של יעילות הדיון פן אאלם דום בנושא המשפטי. ייתכן, שהבעת עמדה - להבדיל ממתן פסיקה - לגופו של עניין תקצר את ההליך שכן, עסקינן בהחלטת ביניים ועל כן אין מנוס במקרה המתאים שבית משפט השלום ישקול את עמדתו מחדש (לדוגמא לפסיקה על פי המנגנון האמור בהקשר אחר, ראה החלטת כב' השופטת ביניש בעניין הארכת מעצר של נאשם תוך התייחסות לקביעת בית המשפט המחוזי בהחלטה שנתן בעניין "הלכת קינזי" שהביאה לדיון חדש והחלטה אחרת ע"י בית המשפט המחוזי על אף שהמדינה לא הגישה הסתייגות בפני בית המשפט הגבוה לצדק בנושא יישום הלכת קינזי - בש"פ 1455/05 מ"י נ' פלוני).
4. סוף דבר, החלטתי לדחות את הבקשה הואיל ולא ניתן להגיש בקשה למתן רשות ערעור על ההחלטה נשוא הבקשה. עם זאת, הייתי ממליץ אך לא מעבר לכך שבית משפט קמא ישקול עמדתו מחדש בנושא הסמכות. זאת בכפוף להגשת בקשה על ידי המדינה ושמיעת שני הצדדים טרם ההכרעה.
לנוכח התוצאה אליה הגעתי על נימוקיה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום ה' באב, תשס"ו (30 ביולי 2006) בהעדר הצדדים.
000723/05ברע055 ציונה+אייל