המ"ש
בית משפט השלום פתח תקווה לתעבורה
|
6766-06-15
31/10/2015
|
בפני השופטת:
רות וקסמן
|
| - נגד - |
המבקש:
משה פורטל
|
המשיבה:
מדינת ישראל
|
| החלטה |
לפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן: "החוק"), שהגיש המבקש לביהמ"ש ביום 11.10.15 שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהינה ברירת משפט.
עסקינן בדו"ח בגין עבירת מהירות (נהיגה במהירות של 116 קמ"ש בדרך שאינה עירונית עם שטח הפרדה בנוי בה מותרת מהירות מירבית של 90 קמ"ש), בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, שבוצעה ביום 24.9.14 בשעה 09:07 (הודעת תשלום קנס מס' 90503611437).
המבקש לא הגיש בקשה להישפט בגין הדו"ח האמור, תוך פרק הזמן שנקבע בסעיף 229(א) לחוק ולא שילם את הקנס.
טיעוני הצדדים
היום, עותר המבקש להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, מהטעם שבעת ביצוע העבירה הוא לא נהג ברכב, אלא מר חנן סבג (להלן: "הנהג"), אליו מבקש להסב את הדו"ח. כמו כן, ציין כי ממשרד הרישוי עומדים להתלות את רישיון הנהיגה שלו.
לבקשה צורפו תצהירי המבקש והנהג.
הבקשה הועברה לתגובת המשיבה אשר התנגדה לה מן הטעם כי המבקש לא פנה בבקשה להסב את הדו"ח במסגרת המועדים הקבועים לכך בחוק.
דיון והכרעה
סעיף 230 לחוק, קובע כי "בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".
סעיף 229(ה) לחוק, קובע כי "תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".
דהיינו, על בית המשפט לבחון תחילה אם ניתן טעם המצדיק אי עמידה במועד שנקבע ואם ימצא שאין כזה, יבחן אם ייגרם למבקש עיוות דין, במקרה שבקשתו תדחה.
לאחר שעיינתי בבקשה על צירופיה, מצאתי כי התשובה לשתי השאלות שלילית.
ברע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל נקבע: "סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 נדרש לבקשת הישפטות באיחור, ומפנה לתנאי סעיף 229(ב), הלא המה שכנוע התביעה "שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד, והיא הוגשה מייד לאחר שהוסרה המניעה". ואכן, כפי שציין בית משפט השלום לתעבורה, וכפי ששב וציין בית המשפט המחוזי, על המבקש להסב דו"ח על שמו של זולתו באיחור כה ניכר, ליתן הסבר לפשר השיהוי... גם לא הובאו "נימוקים מיוחדים אחרים" (סעיף 230). בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים (ראו והשוו רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793, 800; ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 7)".