המבקש עותר להארכת מועד להישפט בגין דוח מיום 21.8.13. המדובר בדוח שהונצח באמצעות מצלמה והומצא לידי המבקש בסמוך לאחר מועד העבירה.
המבקש טוען כי לא הוא שנהג ברכב במועד הרלוונטי, אלא אשתו, וכי מיד עם קבלת הדוח פנה, באמצעות עו"ד בבקשה להסבת הדוח על שם אשתו. המבקש מסביר כי מספר חודשים לאחר מכן נאסר ושחורר בחודש מרץ 2014, ולכן לא עקב אחרי הטיפול בעניין זה.
המשיבה התנגדה לבקשה, ציינה כי לא התקבלה כל פנייה במועד סמוך לדוח, ואין כל אסמכתא על הגשת בקשה כאמור. כן טענה המשיבה כי המבקש שוחרר ממאסר תשעה חודשים לפני הגשת הבקשה, ואין כל הצדקה לאיחור בהגשתה.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שהתקבלו ממרכז הגבייה ורשות הרישוי, החלטתי לדחות את הבקשה.
ראשית, צודקת המשיבה בטענתה כי אין כל אסמכתא למשלוח בקשה במועד סמוך לקבלת הדוח, ואמירה כללית אין די בה. יתרה מכך, המבקש מצרף לבקשתו מכתבו של בא-כוחו מחודש אוגוסט 2014 ובו בקשה להסבת הדוח. אין בבקשה זו כל אזכור או הפנייה למכתב קודם שנשלח לכאורה כשנה קודם לכן, והרושם הוא כי מדובר בפנייה ראשונה.
שנית, ממסמכי מרכז הגבייה ורשות הרישוי עולה כי בחודשים אפריל ומאי 2014 נשלחו למבקש הודעות בדבר צבירת פיגורים ובדבר צבירת ניקוד, כך שגם אם סבר המבקש שהוגשה בקשה במועד, צריך היה לדעת, לכל המאוחר בחודשים אלה, כי בקשתו לא טופלה ונרשמה על שמו הרשעה בגין העבירה.
המדובר בתקופה שלאחר שחרורו של המבקש ממאסרו, כך שעובדה זו לא יכולה להצדיק שיהוי של שבעה או שמונה חודשים בהגשת הבקשה לבית המשפט.
כפי שציינתי לא אחת, החוק אינו קובע מועד להגשת בקשה להארכת מועד, אולם מובן כי כאשר המועד להגשת בקשה להישפט הינו שלושה חודשים, הרי הגשת בקשת להארכת מועד לאחר שבעה חודשים ויותר מהווה שיהוי בלתי סביר ובלתי מוסבר בנסיבות אלה. ראו לעניין זה החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בעפ"ת 453-10-09 אבו אלמוהנד נ' מדינת ישראל:
"ההסבר של המערערים לאיחור בהגשת בקשתם להישפט למשטרה, היה עשוי להוות נימוק סביר וראוי, לו היו פונים מייד לבית המשפט בבקשה להארכת המועד. המערערים שקטו על שמריהם, חדלו מלפעול במשך מספר חודשים עד שפנו לבית המשפט. ההיגיון הסביר והנוהל התקין מחייב מי שמבקש סעד מבית המשפט בעניין שלגביו לא נקבע מועד בדין, לפנות מיד או לפנות תוך זמן סביר וכי הגשת הבקשה כעבור מספר חודשים אינה נכנסת למתחם פרק הזמן הסביר.על כן ומשום שהמערערים נקטו בשב ואל תעשה במשך כששה חודשים ורק אז פנו לבית המשפט, לא ניתן לומר כי נפלה שגגה בהחלטת בימ"ש קמא שדחה את בקשתם להארכת מועד להישפט. בהחלטתו הוא פעל כדין."
בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה בידי בית המשפט העליון ברע"פ 511/10.