עאידה נ' מדינת ישראל

החלטתי בתיק זה מתייחסת גם בתיקים 2982-03-17, 2986-03-17, 2988-03-17, 2985-03-17, 2989-03-17.

בפני 6 בקשות על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי[ נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן – החוק), שעניינן, הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירות קנס שהנן ברירות משפט.

עובדות המקרה

כנגד רכב המבקשת, נערכו הודעות תשלום הקנס שבנדון בגינן, לא הגישה המבקשת בקשות להישפט תוך פרק הזמן שנקבע בסעיף 229(א) לחוק ולא שילמה את הקנסות.

טיעוני הצדדים

היום, עותרת המבקשת להארכת מועד להגשת בקשות להישפט, מהטעם כי ההודעות הראשונות בדבר הדו"חות, לא נמסרו במענה, אף כי מדובר בכתובת הרשומה במרשם התושבים ומספר הדירה מצוין באופן ברור על תיבת הדואר.

המשיבה מתנגדת לבקשות, מהטעם כי הדו"חות נשלחו לכתובתה הרשומה של המבקשה והוחזרו וכי על המבקשת להוכיח כי לא רשלנותה גרמה לאי מסירת דברי הדואר.

בנוסף, טוענת המשיבה, כי המבקשת בחרה את הנתיב בו ינוהלו ההליכים ובכך ניתן לה יומה, אין טעמים המצדיקים הארכת המועד, אותם יש לשקול על יסוד הטעמים המצדיקים ביטול פסק דין בהעדר וכי צריכים להתקיים טעמים מיוחדים המצדיקים קבלת הבקשה. המשיבה התייחסה למספר פסקי דין לתמיכה בטיעוניה.

דיון והכרעה

סעיף 230 לחוק, קובע כי "בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".

סעיף 229(ה) לחוק, קובע כי " תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".

דהיינו, על בית המשפט לבחון תחילה אם ניתן טעם המצדיק אי עמידה במועד שנקבע ואם ימצא שאין כזה, יבחן אם ייגרם למבקשת עיוות דין, במקרה שבקשותיה תדחנה.

לאחר שעיינתי בבקשות, במסמכים הנלווים ובתגובות המשיבה, מצאתי כי המבקשת הציג הטעם המצדיק איחור בהגשת הבקשות, שכן, אף שהדו"חות נשלחו לכתובתה הרשומה של המבקשת במשרד הפנים, בו נרשם גם מספר הדירה בה היא מתגוררת, דברי הדואר הרשום הוחזרו מבלי שנמסרו לה.

עוד יצוין, כי שמה של המבקשת רשום, כיום, באופן ברור על גבי תיבת הדואר ונראה כי המחדל, אם היה, רופא.