המבקשת עתרה להארכת מועד להישפט בגין שני דוחות תנועה כמפורט בהחלטה מיום 6.9.
המשיבה התנגדה לבקשה וטענה, בין השאר, כי לפחות אחד הקנסות שבצד הדוחות שולם. ב"כ המבקשת הגיב לטיעוני המשיבה והסביר את נסיבות התשלום.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ולאחר שעיינתי במסמכים שהתקבלו ממרכז הגבייה ורשות הרישוי, החלטתי לקבל את הבקשה להארכת מועד באשר לאחד הדוחות, ולדחות אותה באשר לדוח השני.
כאמור לעיל, באשר לעבירה מיום 19.4.15 (הדוח המסתיים בספרות 606), אין מחלוקת כי בינתיים שולם הקנס. אינני רואה מקום לקבלת הבקשה בנסיבות אלה, והעובדה כי הקנס שולם בכדי לאפשר מכירת הרכב לאחר, אינה מכרעת לדעתי.
כידוע, לפי הוראת סעיף 229(ח') לחסד"פ: "שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו".
לאור הוראה זו, קבע בית המשפט העליון כי הארכת מועד להישפט לאחר התשלום אפשרית רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן בהן לא ידע אדם ולא יכול היה לדעת על ההליך נגדו. ראו לעניין זה
רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מדינת ישראל; רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מדינת ישראל; רע"פ 7839/08 קורנפלד נ' מדינת ישראל, רע"פ 9540/08 עופר מוסברג נגד מדינת ישראל והחלטות רבות אחרות.
במקרה דנן אין חולק כי בעת התשלום ידעה היטב המבקשת על הדוח דנן, ואף הייתה מיוצגת בידי בא-כוחה. המבקשת שילמה את הקנס, מבלי לבדוק את משמעות הדברים ומבלי לבדוק דרך חלופית להסרת העיקול בכדי לאפשר העברת הרכב על שם הקונה, ואין לה להלין אלא על עצמה.
בעפ"ת 26400-12-09 עקל נ' מדינת ישראל קבע בית המשפט המחוזי בחיפה כי תשלום הקנס מהווה הודאה בעובדות כתב האישום ופסק דין הופך לחלוט שאין לבית המשפט סמכות לבטלו. במקרים אחרים נקבע כי אין מקום להארכת מועד לאחר תשלום, גם כאשר הוכח שהרכב נמכר לאחר בטרם בוצעה העבירה (עפ"ת 42904-01-14 אברהם מויאל נ' מדינת ישראל).
אף אם לא תתקבל הגישה המחמירה לפיה אין סמכות להארכת מועד לאחר התשלום, סבורני כי במקרה כגון זה שבפניי, בו מודע אדם לדוח בעת התשלום, אין הצדקה להארכת המועד.