הליכי סתירת הדין - מתי והיכן? אי־מתן רשות לערעור שסיכויו קלושים ותום־הלב שבו מסופק

הבקשות שלפנינו

לפנינו בקשותיה של המבקשת המאגדות בקשה לרשות ערעור על סדרת החלטות של בית הדין האזורי, החלטות זמניות המצריכות אכן מתן רשות ערעור ושהבקשה מוגשת בעניינן לאחר חלוף המועד להגשה, בקשה להארכת המועד להגשת ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע.

בקשות אלה הן גלגול שני של בקשת רשות ערעור ומתן ארכה להגשתו, וכן לעיכוב ביצוע, שכבר נדחתה בהחלטה קודמת, אלא שבגלגול הנוכחי נוספו גם החלטות מאוחרות לאותה החלטה ולגביהן הבקשה היא בקשה בגלגול ראשון.

במישור המהותי מכל מקום קשורות כל ההחלטות המדוברות זו בזו, ההחלטות המאוחרות עוסקות בהבהרת קודמותיהן וביישומן.

בצד הבקשות לפנינו גם תגובת המשיב.

היבטי 'בקשה לעיון חוזר ולסתירת הדין' שבבקשות אלה

טרם כול נעיר כי המשיב ציין בדבריו כי למעשה מדובר בבקשה לעיון חוזר בהחלטה הקודמת ובעניין זה כתב כי הליך זה אינו נוהג בבית הדין הגדול. חובתנו למנוע טעות ולהבהיר:

1. אכן חלק עיקרי בבקשה הוא בקשה לעיון חוזר שכן היא חוזרת כאמור על בקשות שכבר נדחו בהחלטה הקודמת. עם זאת בכל הנוגע להחלטות המאוחרות שמבוקשת רשות ערעור בעניינן מדובר בבקשה ראשונה. הזיקה בין ההחלטות היא אומנם טעם ושיקול לדחיית בקשת רשות הערעור שכן ככל שהיינו סבורים שיש ליתן רשות כזו בנוגע להחלטות העיקריות הרי שהדעת נותנת שהדבר היה משליך על הטפלות להן, ואילו משנחליט – וכפי שייאמר להלן – שלא להיעתר לבקשה בנוגע להחלטות העיקריות מחליש הדבר את הסבירות ליתן רשות כזו בנוגע להחלטות הטפלות להן, אך עדיין מדובר בבקשת רשות ערעור חדשה שבמישור העקרוני אפשר – גם אם הסיכוי לכך נמוך – ליתן רשות לערער עליה במנותק מההחלטה העיקרית.
2. הסברה כי בבית הדין הגדול אין מקום לבקשות לסתירת הדין ולעיון מחדש, סברה מוטעית היא לטעמו של החתום מטה:

בהיבט התקנוני מושתתות בקשות ממין זה על תקנה קכט (1) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, הקובעת: "בעל דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית הדין שדן בעניינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם."

אכן תקנה זו היא חלק מפרק יד לתקנות הדיון ואילו אפשרות הערעור וסדרי הדין לגביו מבוארים בפרק הבא – פרק טו. נתון זה הוא שהביא ככל הנראה לסברה, שכבר שמעתי כמותה, כי סדרי דין שפורטו בפרקים קודמים ושאין הכרח מלשונם או מתוכנם להחיל אותם גם על הליכי ערעור אינם חלים על הליכים אלה אלא על ההליכים שבבית דין קמא שבעניינם נאמרו.

מכל מקום הלכה למעשה אי אפשר לדחות את הבקשה לסתירת הדין משום כך.

הטענה האמורה כשלעצמה אינה פרשנות מחויבת – אף שאפשר למצוא בה היגיון במסגרת שיקולי סופיות הדיון – ובעיקר: תקנה זו ותקנות הדיון בכלל אינן התשתית העיקרית והמקורית לסדרי הדין שבבית הדין. סדרי הדין יסודם באשר נקבע בגמרא ובפוסקים, התקנות באו כדי להוסיף ולהסדיר את שלא התבאר ונקבע בהם ולהסדיר את שנקבע בהם גם כן בשפה ברורה ותמציתית. לא באו תקנות אלה לגרוע מדינא דגמרא או לצמצמו, ואף אם נניח שיש מקרים שבהם אפשר לתקן תקנות שיעשו כן – ודאי שאי אפשר להסיק כי כך נעשה אלא מאמירה מפורשת ולא מאי־אזכורו של הדין בתקנות.

נעיר עוד כי אמירה כביכול אין פרק יד לתקנות נוגע לבית הדין הגדול הייתה שוללת אף את יכולתו של זה לעיין מחדש בעצמו בפסק דינו, אם יסבור שטעה בו, בהתאם לתקנה קכח לתקנות המצויה אף היא באותו פרק.

תקנה קכט יסודה בדברי המשנה (סנהדרין לא, א) "כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין" ובהלכה הפסוקה כך בשולחן ערוך (חושן משפט סימן כ). ואומנם יכולתו של בית הדין הגדול לדון בערעורים אינה מעיקר דין תורה אלא מכוחן של התקנות (וכמותן מצינו תקנות ומנהגים גם בדורות קודמים בכמה וכמה מקהילות ישראל, ואין כאן המקום להאריך ולפרט) המחייבות מכוח קבלת המתדיינים ובעיקר מכוח קבלת הציבור כולו, ככלל, אך מכל מקום כשאכן דן בית הדין הגדול בערעורים דן הוא בהם על פי דין תורה, הן בנוגע לדין המהותי והן בנוגע לסדרי הדין.

יסודן של ההלכה האמורה ושל התקנה שבעקבותיה הוא חובתו של בית הדין לדון 'דין אמת לאמיתו' ולא להסתפק בסיום ההליכים והשבת הסדר על כנו, ועל כן אין מדובר בעניין של פרוצדורה שהיה מקום לדון בחלותו על הליך שיסודו בתקנות הדיון בלי שתקנה זו של סתירת הדין תאמר גם לגביו בפירוש, אלא בעניין היורש לשורשו של תפקידו של בית הדין והמחייב ללא ספק גם את בית הדין הגדול.

לא זו אף זו, לו הייתה אמירה מפורשת בתקנות השוללת את הליך סתירת הדין בנוגע לפסק דין שניתן בערעור, לכאורה היה מתחייב ממנה שגם לאחר פסק דין בערעור יוכל צד המעוניין בכך לבקש את סתירת הדין בבית דין קמא, שהרי אין הדעת נותנת שאפשרות הערעור שבאה ליפות את כוחם של בעלי הדין תימצא מגרעת את כוחם לבקש את סתירת הדין בשל ראיות חדשות וללא הגבלת זמן. לו כך היה, היה נוצר מצב שבפועל יוכל בית הדין קמא לתפקד כערכאת ערעור על בית הדין הגדול – ואומנם גם על הכרעתו זו אפשר היה לערער, אולם ודאי שמצב כזה היה בלתי רצוי ובלתי סביר והיה יוצר בוקה ומבולקה וזילותא דבי דינא. כיוון שכך וכיוון שאין בתקנות אמירה מפורשת כנ"ל הדעת נותנת שלא להעמיס בהן פרשנות שתביא לתוצאה משונה שכזו ושתצריך כאמור גם לראות את התקנות כאילו נשללה בהן במפורש אפשרות סתירת הדין בבית הדין הגדול, שהרי ללא תקנה מפורשת כאמור ודאי שאין מקום להחרגה מסדרי הדין שמדינא דגמרא, אלא לראות את האמור בפרק יד לתקנות כחל אף הוא גם בבית הדין הגדול. וראה עוד בעניין זה בפסק דינו של בית הדין הגדול מיום ט"ו בתמוז תש"ף (7.7.2020) במותב אחר שהחתום מטה היה בחבריו בתיק 1201276/3.

בקשה לסתירת הדין יכולה אפוא להיות מופנית אף לבית הדין הגדול, בנוגע לפסקיו ולהחלטותיו, ויכולה להידון בו. ברם מכל מקום אין היא יכולה להיות אלא כפי שאכן מבואר במשנה האמורה "כל זמן שמביא ראיה" וכלשון התקנה "על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות".