הלון נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפני ערעור על גזר דינו של בימ"ש השלום לתעבורה בחיפה, אשר ניתן ביום 1.5.11 על ידי השופט שלמה בנג'ו בתיק 4095-12-10.

המערער הובא לדין בבימ"ש לתעבוה בגין עבירה של נהיגה בשכרות, בכך שביום 21.8.10 בשעה 02:00 בכביש 70 נהג ברכב בהיותו שיכור. כתב האישום התבסס בין היתר על בדיקת הינשוף.

בשלב מסוים תוקן כתב האישום והעבירה שונתה לנהיגה תחת השפעת משקאות משכרים לפי תקנה 26 (2) לתקנות התעבורה – תשכ"א – 1961.

המערער הודה בעבירה שבכתב האישום המתוקן, הורשע, הצדדים טענו לעונש ובימ"ש לתעבורה דן את המערער לעונשים הבאים:

10 חודשי פסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה בפועל בניכוי הפסילה המנהלית, 4 חודשי פסילה על תנאי ולמשך 3 שנים, 4 חודשי מאסר על תנאי ולשלוש שנים וקנס כספי בסך 1200 ₪.

הערעור מופנה כנגד חומרת הדין.

המערער טוען כי בימ"ש לתעבורה החמיר איתו יתר על המידה. המערער יליד 1978, עובד כשכיר במשרד עו"ד עבאדי ומתגורר בבית הוריו שבעוספיה. בימ"ש לתעבורה לא התחשב בנסיבות המקרה ובנסיבותיו האישיות של המערער.

המערער נוהג מאז 1996 ועברו התעבורתי אינו מכביד, כשמרבית העבירות הן ברירת משפט שבוצעו מלפני 15 שנה, למעט עבירה אחרונה משנת 2000, לטענתו.

המערער הודה בפתח משפטו, חסך זמן שיפוטי משמעותי, הרכב הושבת מנהלית ורישיון הנהיגה נפסל גם כן, מנהלית, לכן בימ"ש לתעבורה החמיר עם המערער מעבר לכל פרופרציה הן בהטילו עונש מאסר מותנה והן בהטילו עונש פסילה בפועל ארוך ולא מידתית, לגישת המערער. עוד נטען כי בימ"ש לתעבורה לא נתן את דעתו לכך שהמערער מתגורר בעוספיה שהתחבורה הציבורית אליה מצומצמת, קשה ומוגבלת בזמן, כך שלשעות הלילה כמעט ואין תחבורה ציבורית כלל ועיקר.

המערער עו"ד במקצועו, הרישיון דרוש לו לעבודתו ולניידותו, גם לצורכי פרנסתו, לכן נתבקש ביהמ"ש לקבל את הערעור ולבטל את עונש המאסר המותנה ולצמצם את תקופת הפסילה הממשית.

המשיבה סבורה כי העונש שהושת על המערער אינו חמור עד למידה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור.

המערער הודה הן בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים והן בנהיגה במהירות של 155 קמ"ש, כשמדובר בעבירות חמורות, ומשנה חומרה יש בעבירות אלה למי שהורשע בעבר ונפסל בפועל למשך 6 חודשים ובפעם אחרת למשך 3 חודשים.

המשיבה ביקשה לדחות את הערעור.

לאחר שעיינתי בגזר הדין של בימ"ש לתעבורה, בהודעת הערעור, בהרשעותיו של המערער ושמעתי את טענות הצדדים אני מחליט שלא בלי התלבטות לקבל את הערעור באופן חלקי ולבטל את עונש המאסר המותנה.

לא נעלמה מעיני ההלכה הקובעת כי ערכאת הערעור תתערב בעונש שנקבע על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים נדירים ויוצאי דופן.

- לעניין זה ראו ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (ניתן ביום 3.7.06); ע"פ 3091/08 טרייגר נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 29.1.09) וע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.10), יחד עם זאת ניתן לראות בעונש המאסר המותנה כרכיב ענישתי המוטל בדרך כלל, במקרים חמורים שסכנו ממשית אחרים או גרמו נזק לרכוש או לגוף.

עוד יודגש כי לא נעלם מעיני עברו הלא קל של המערער והעובדה כי הוא נפסל כבר בעבר וחרף זאת לא הפנים את חומרת נהיגתו, לא למד את הלקח ולא הפיק כל תועלת מהענישה שהוטלה עליו עד כה, יחד עם זאת נראה כי לאחרונה חל שינוי בהבנתו את חומרת התנהגותו ומתוך תקווה כי הוא לא יחזור על מעשיו ויקפיד לקיים את החוק, מצאתי שבנסיבות העניין ניתן להקל איתו במידה מסוימת ולבטל את עונש המאסר המותנה.

על כן אני מקבל את הערעור ומבטל את עונש המאסר המותנה.

יתר רכיבי הענישה אינם חמורים, זאת בהתחשב בהרשעתו בשתי עבירות חמורות ויתר שיקולי הענישה האחרים, לרבות עברו התעבורתי שכולל 13 הרשעות קודמות.