הלאל נ' עוז

פסק דין

1.בפני בקשת רשות ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצל"פ עביר גבריס מיום 6.11.12, על פיה נדחתה בקשת המבקש לביטול החלטת הרשמת מיום 3.9.11 (להלן: "ההחלטה"), לצירוף המנוחה הלאל מסעודה (להלן: "המנוחה"), כחייבת נוספת בתיק ההוצל"פ.

בהחלטה נשוא הרע"צ נקבע: "לא ברור מדוע מוגשת בקשה זו שהרי, בהתאם לבקשה לעיכוב הליכים שהוגשה לתיק זה, הוגש ערעור על החלטה זו", והבקשה כאמור, נדחתה.

2.לטענת המבקש, הבקשה נדחתה על הסף, זאת למרות העוול והתרמית שביצע המשיב. לטענת המבקש, תיק ההוצל"פ נפתח בגין פסק דין שניתן בהעדר הגנה ואשר לאחר שבוטל, הופנו הצדדים שהיו, לטענת המבקש, רק המשיב והמנוח – יהודה הלאל (להלן: "המנוח"), לבוררות.

המבקש טען כי פסק הבוררות לא אושר ע"י ביהמ"ש ואף לא עודכן בתיק.

המבקש טען כי רק 18 שנים לאחר מכן ו-6 שנים לאחר פטירת המנוחה, פעל המשיב, מתוך מניעים פסולים, לצירוף המנוחה כחייבת בתיק. ההחלטה לצירוף המנוחה ניתנה במעמד המשיב בלבד, ללא שנדרשה תגובת עיזבונה או יורשיה של המנוחה. לפיכך, ביקש המבקש לבטל אותה החלטה.

לטענת המבקש, צירוף המנוחה בשיהוי כה ניכר, ללא פסק דין בתוקף נגד המנוחים ומשהמנוחה עצמה אינה חייבת דבר למשיב ולא הייתה צד להסכם שכ"ט נשוא התביעה, הינו מעשה תרמית במטרה להשתלט על נחלה השייכת למבקש. בתשובתו לתגובת המשיב, הדגיש המבקש את השיהוי הרב ואי נקיטת ההליכים במשך שנים ע"י המשיב, אשר חיכה לטענתו ,לשעת כושר, לאחר שהחוב גדל, להיפרע מנחלה .

המבקש טען כי מאחר שההחלטה אותה ביקש לבטל הושגה במרמה, הרי שטעתה כב' הרשמת בדחייתה את הבקשה לביטולה.

3.המשיב טען בתגובתו הארוכה (מידי!!), כי יש לדחות את הבקשה מחמת מעשה בית דין. המשיב הפנה לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור בצירוף הודעת ערעור, שהגיש המבקש בעבר ואשר ערערה גם על ההחלטה מיום 3.9.11 (רע"צ 15629-10-12, להלן גם: "הליך הערעור הקודם"). בהתאם להחלטה מיום 6.12.12 שניתנה בהליך הערעור הקודם, נדחתה הבקשה להארכת מועד, תוך שביהמ"ש אף קבע כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. החלטת ביהמ"ש שם התבססה בין היתר על כך שפסק הבורר חייב את המנוחה יחד עם המנוח בגין חוב שכ"ט למשיב.

עוד טען המשיב כי אין רלוונטיות בכך שכב' הרשמת לא נימקה החלטתה וכי לא הוצגו כל ראיות לכך שצירוף המנוחה נעשה במרמה.

דיון:

4.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שהוגשו, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות.

אציין כי בתשובת המבקש לתגובת המשיב, העלה המבקש טענות כנגד ניסיון המשיב לפעול כנגד המבקש ולגבות ממנו את החוב. אולם, ההחלטה נשוא בקשה זו, הינה ביחס לצירוף המנוחה כחייבת וביחס לכך תידון הבקשה.

לעניין הטענה כי במהלך השנים, החוב תפח ראה התייחסות בסעיף 8 להלן.

ראשית, אציין כי בקשת המבקש לביטול ההחלטה מיום 3.9.11 הוגשה לתיק ההוצל"פ ביום 5.11.12, דהיינו כשנה וחודשיים לאחר מתן ההחלטה ובשעה שכבר החל בהליך ערעור על אותה החלטה (הבקשה בהליך ערעור הקודם, הוגשה ביום 14.10.12 ועוד בטרם הוכרעה, הוגשה הבקשה לביטול אותה החלטה). הנה כי כן, צדקה כב' הרשמת בקבעה כי לא ברור מדוע הוגשה בקשה לביטול אותה ההחלטה לגביה גם הוגש וטרם הוכרע הליך של ערעור ואף הוגשה בקשה לעיכוב הליכים.

מוטב היה למבקש כי במקום להגיש הליך ערעור נוסף, יבהיר לכב' הרשמת, בתגובה לתיק ההוצל"פ, מה שלא נתברר עד עתה – מדוע נקט ב-2 הליכים במקביל(!) לשינוי אותה החלטה.

זאת ועוד, ע"פ תקנה 27(ב) לתקנות ההוצל"פ תש"ם – 1979 (להלן: "התקנות"), בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד, יש להגיש לרשם ההוצל"פ תוך 7 ימים מהיום בו נודע על מתן ההחלטה. הבקשה לביטול ההחלטה הוגשה כאמור ביום 5.11.12 כשאין ספק שהמבקש ידע על ההחלטה לפחות סמוך לפני הגשת הליך הערעור הקודם על אותה החלטה ביום 14.10.12. לפיכך, לאור האיחור בהגשת הבקשה ומאחר שבבקשה לביטול החלטה לא פורטו נימוקים מיוחדים להארכת המועד להגשתה (כנדרש בתקנה 128 (א) לתקנות) – רשאית הייתה כב' הרשמת, ממילא, לדחות את הבקשה על הסף.

5.אמנם, במהלך השנים התרככה הפסיקה אשר קבעה כי אין לנקוט גם בהליך של ערעור על החלטה שניתנה במעמד צד אחד וגם בהליך של בקשה לביטול אותה החלטה. בפסיקה מאוחרת יותר הובהר כי, ההגבלה האוסרת על נקיטת שתי הדרכים מיועדת להגביל את נקיטתם בעת ובעונה אחת, ראה בש"א 356/89 בריק נ. בנק אוצר החייל פד"י מג(4) 22, וכן בספרו של גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה עשירית בעמד 379.

יחד עם זאת כאמור, גם בהתאם להלכה כיום, אין לנקוט במקביל ב-2 הליכים אלו. משבחר המבקש להגיש הליך של ערעור על אותה החלטה ואף לבקש עיכוב הליכים בעקבות הגשתו ומשהליך זה טרם הסתיים באותו מועד, לא מצאתי פגם בהחלטת הרשמת ותמיהתה כאמור.

בהערת אגב אוסיף כי הדרך הראויה לילך בה, הינה להגיש תחילה בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד ורק לאחר מכן ככל שנדחית, ובמידה שיש בסיס לערעור, לנקוט בהליך של ערעור (ראה ע"א 11227/07 (מחוזי ירושלים) דהביה יונס אסעד נ. גאזי יאסין). משבחר המבקש לפתוח בהליך של ערעור ואף ביקש עיכוב הליכים בגינו ומתוך היקש להלכה בעניין הליך תלוי ועומד וכל עוד לא נדחה או עוכב בירור הערעור, בצדק, הפנתה כב' הרשמת בהחלטתה להליך הערעור.