החלטה
בפנינו בקשת הנתבעת, להשבת מיטלטלין שלטענתה נשארו בבית התובע והוא העלים אותם. (מדובר בפסל, יומן שהיא ערכה, אמבטיה של העגלה ומראה קטנה וכפי שגם נכתב בתצהיר שהגישה לבית הדין).
למעשה, בהתאם להחלטה קודמת, הורשתה הנתבעת להיכנס למחסן שבדירה בה גר התובע כדי לחפש את החפצים הנ"ל, אך היא לא מצאה אותם שם.
התקבלה הצהרת התובע כי החפצים לא ברשותו והוא לא יודע היכן הם.
ברם, עתה שבה התובעת ודורשת הכרעת בית הדין באשר למיטלטלין השייכים לה, שלטענתה נותרו אצל התובע, וכך רשמה בבקשתה:
"בית הדין הנכבד מתבקש [...] ולהורות כיצד יש להסדיר את המחלוקת בעניין החפצים וכו'. במסגרת התביעה הרכושית בין הצדדים, הגיש המשיב תצהיר ובו הצהיר כי החפצים אותם דורשת המבקשת אינם נמצאים ברשותו וכן לא ידוע לו היכן הם. המבקשת יודעת ואף מצהירה כי בעת שעזבה את הבית, היו החפצים בחדר, והיא לא לקחה אותם עמה, ועל כן לא ברור לאן נעלמו. לאור האמור לעיל, מתבקש ביהמ"ש (=צריך להיות בית הדין) הנכבד לקבל את תצהירה של המבקשת ולהכריע כיצד יש להסדיר את הסוגיה הרכושית בין הצדדים".
כאמור, בתצהירה מזכירה את החפצים הבאים: יומן, פסל, אמבטיה של עגלה ומראה קטנה.
ונזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום 16.6.20:
בפנינו בקשת הנתבעת באשר להשבת מיטלטלין.
בית הדין מציע כי הצדדים יופנו לבדיקת פוליגרף, ויקבלו בקניין כי תוצאות הבדיקה יחייבו אותם, והם יופנו לבדיקה ביחס לחמשת הפריטים המוזכרים בהחלטת בית הדין מיום 5.3.20: פסל, יומן שהיא ערכה, ספה, אמבטיה של העגלה ומראה קטנה. השאלות ינוסחו על ידי בית הדין והעלות תחול על שני הצדדים, כאשר מי שיימצא לא דובר אמת, ישיב לצד השני את מחצית עלות הבדיקה.
תוגש תגובת שני הצדדים לכך בתוך 7 ימים.
למעשה, התובע מתנגד להכרעה על סמך בדיקה זו (בעיקר בגלל שבדיקה זו אינה מאומתת במאה אחוז, לטענתו, וכן מטענתו לדין המוציא מחברו עליו הראיה), והנתבעת מסכימה לכך ומבקשת כך לנהוג.
חיוב שבועה מדין כופר הכל ולשם בירור האמת
למעשה, בפנינו תביעה ממונית של התובעת והכחשת הנתבע (כופר הכל), אשר במקרה שיש מעט בסיס לתביעה, על הכופר להישבע שבועת היסת.
ידוע דין שבועת היסת בכופר הכל, המובא ברמב"ם (טוען ונטען, פרק א) ובשולחן ערוך חושן משפט, סימן עה (סעיף ז). לכאורה לפי המקורות הנ"ל היה חייב התובע בתיק זה להישבע היסת כדי להכחיש את טענת האישה, שהרי הוא כופר בטענת האישה הטוענת כי המיטלטלין שלה נמצאים ברשותו.
ואמנם, התובעת לא דורשת סך מוגדר, ויתכן והיא עצמה לא יודעת מהו בדיוק סך תביעתה הכספית ולכאורה היה מקום לומר שבתביעה שאינה ברורה אין לחייב שבועה. הערה זו מבוססת על דברי הרמב"ם (טוען ונטען, פרק א הלכה ז) שכתב: "אין משביעין שבועת היסת אלא על טענת ודאי, אבל על טענת ספק פטור וכו' אף משבועת היסת". וכן פסק השולחן ערוך חושן משפט, סימן עה סעיף יז.
ברם, המעיין בהמשך דבר הרמב"ם יראה שנקט דוגמה לכך: "כיצד, כמדומה לי שיש לי אצלך מנה, או שאמר מנה הלויתיך וכמדומה לי שלא פרעתני וכו', והנתבע אומר אין לך בידי כלום וכו'", הרי רק במקרה כזה שהתובע מסופק בעצם החיוב, בזה סבר הרמב"ם שאין להשביעו כלל על הספק, אך אם התובע אינו מסופק כלל בעצם תביעתו, אלא שאינו יודע בדיוק את הסכום, אין מניעה להשביעו (ועיין שורת הדין, כרך ט עמוד של, מאמרו של הגר"י זמיר שליט"א). בנידון שלפנינו אין לאישה ספק בעצם תביעתה, הלכך יש מקום לשבועת היסת שתוטל על התובע בתיק אף שאינה יודעת מהו הסך המדויק של שווים של החפצים, שלטענתה מצויים אצלו (וביחוד שהדין הוא ששבועת היסת נשבעים אפילו על שווה פרוטה, כמובא בשולחן ערוך חושן משפט, פח, ו, ותביעת פרוטה ודאי היתה פה).
בית הדין רואה באי הסכמתו של הנתבע להיבדק, מעין בסיס לכך כי אכן ידוע לו מקום הימצאות החפצים, ולכן יש מקום להשביעו שבועת היסת (ואף ידוע דין הרמ"א, חושן משפט סימן עה סעיף יז) שיש אומרים שמשביעים היסת אף על טענת שמא, כשיש רגלים לדבר (וכתב הרמ"א "וכן נ"ל להורות"), וכתב הש"ך שם (ס"ק סג): "ונראה שדברים אלו תלויים בראות עיני הדיין, כשיראה שיש רגליים לדבר וכו', יוכל להשביע היסת וכו'".
בנוסף, ידוע דין המהרי"ק (שורש קפו, ומובאים דבריו גם ברמ"א בסימן טו סעיף ד וכן בסימן פז סעיף כ) שיכול דיין להשביע אדם אף במקום שמעיקר הדין אינו חייב שבועה, כדי לברר את האמת.