הכרעת דין המזכה נאשמים מהעבירות שיוחסו להם

פתח דבר

1. כמתחייב בדין, ומהטעמים שיפורטו להלן, אני מודיע כבר בפתח הדברים כי מצאתי לזכות את הנאשמים מהעבירה שיוחסה להם בכתב האישום.

   כתב האישום

2. נגד הנאשמים הוגש כתב אישום שמייחס להם עבירה של מעשה פזיזות ורשלנות, לפי סעיף 338(א)(5) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

   על פי עובדות כתב אישום, במועד הרלוונטי לכתב האישום, שירתו שני הנאשמים בשירות חובה במשטרת ישראל במסגרת משמר הגבול. ביום 2.1.2023, בשעות הבוקר, אבטחו כוחות משמר הגבול, וביניהם הנאשמים, פעילות מבצעית של צה"ל באזור כפר דאן שבצפון השומרון. סמוך לשעה 9:30, עם תום הפעילות המבצעית, נסעה שיירה של כלי רכב צבאיים ומשטרתיים ממקום הפעילות לכיוון הבסיס הצבאי "סאלם". הנאשמים נסעו ברכב משוריין מסוג "זאב מגוב" (להלן: "הרכב המשוריין" או "הזאב"), כאשר רכבם היה אחד לפני האחרון בשיירה. באותה עת, עמד בשולי הכביש המתלונן, לאחר עצירת הרכב בו נסע עם אחרים, בצד הכביש. המתלונן עמד מחוץ לרכב, נשען עליו ועישן סיגריה בזמן שצפה בשיירת כלי הרכב שחולפת על פניו. כעבור מספר רגעים, ובמהלך נסיעת השיירה, פתח הנאשם 2 את דלת הרכב המשוריין בו נסעו והחזיק אותו (כך במקור, א.ח.) בידיו וברגליו, כדי לאפשר זריקת רימונים לעבר המתלונן. מהרכב נזרקו שני רימונים, אחד על ידי הנאשם 1, ואחר על ידי שוטר שזהותו אינה ידועה, ללא כל הצדקה. כתוצאה מזריקת הרימונים לעברו, איבד המתלונן את ראייתו בעין שמאל, לאחר שנזקק לניתוח לריקון העין והחלפתה בעין תותבת מזכוכית. כמו כן, נחבל המתלונן בידו השמאלית.

   במעשיהם המתוארים, כך לפי כתב האישום, עשו הנאשמים מעשה לגבי חומר נפץ שבהחזקתם, בדרך נמהרת או רשלנית, שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום חבלה.

    

   המענה לאשמה ויריעת המחלוקת

3. בא-כוח הנאשם 1 העלה טענות מקדמיות, אליהן הצטרף בא-כוח הנאשם 2, של פגם או פסול בכתב האישום, בכל הנוגע לתיאור החבלה שנגרמה למתלונן בכתב האישום, ושל הגנה מן הצדק, בשל פגמים בחקירה ואכיפה בררנית. בא-כוח הנאשם 2 העלה טענה שלפיה כתב האישום אינו מגלם עבירה נגד הנאשם 2. בהחלטה שניתנה על ידי שופטת המוקד, מיום 27.11.2024, נדחתה הטענה לגבי ניסוח כתב האישום, ובאשר ליתר הטענות נקבע כי אלו תוכרענה לאחר שמיעת הראיות. בהתאם לכך, נותב התיק לשמיעה בפניי.

4. הנאשם 1 כפר בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, ובעיקרו של דבר לא חלק על מרבית עובדות כתב האישום לרבות השלכת רימון הלם אחד על ידו, אך טען כי הייתה הצדקה לזריקת רימון ההלם, בהינתן הפעילות המבצעית והאישור שניתן לכך. בא-כוח הנאשם 1 כפר, כאמור, בחבלה שנגרמה למתלונן.

   הנאשם 2 כפר בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, ולצד הכחשת עובדות מחוסר ידיעה וכפירה בחבלה שנגרמה למתלונן, עמד הטיעון המרכזי שלפיו לנאשם 2 אין אחריות פלילית למעשה, משאין בפתיחת הדלת ברכב המשוריין, שהיא צורך מבצעי, משום אחריות לעצם השלכת רימון על ידי אחר. כל זאת, כאשר הנאשם 2 לא נשאל בחקירה לגבי מטרת פתיחת הדלת.

5. ניתן לומר אפוא, כי המחלוקת העיקרית, בכל הנוגע למעשה העבירה עצמו, נעוצה בשאלה האם הוכח, מעבר לכל ספק סביר, כי זריקת רימון ההלם על ידי הנאשם 1 הייתה רשלנית, והאם הנאשם 2 היה "שותף" לאותה זריקה רשלנית של הרימון.