לאור הודאתו, הריני מרשיע את הנאשם במיוחס לו בכת"א המתוקן, כמפורט להלן:
פעילות נגד הסדר הציבורי- עבירה לפי סעיפים 247, 333 ו-201(א)(2) לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), התש"ע- 2009.
ניתנה והודעה היום, 02/12/12, בפומבי ובמעמד הצדדים.
____________
שופט
גזר דין
הנאשם הורשע על פי הודאתו, בעבירה אחת שעניינה פעילות נגד הסדר הציבורי, וזאת במסגרת הסדר טיעון חלקי, אשר כלל תיקון עובדות כתב האישום בלא הסכמה לעניין העונש.
על פי האמור בכתב האישום המתוקן, ביום מעצרו- 28/04/12, נעתר הנאשם לבקשתו של מג'ד אבו דרעא, להגיע למחסום חווארה כשברשותו שני מטענים וזוג נעליים, אותם יספק לו אבו דרעא. הנאשם עשה דרכו למחסום, וזאת במטרה להיעצר ולהיכנס לכלא מגידו, שם יעביר את הנעליים לאדם הכלוא שם. הנאשם נעצר על ידי כוחות הביטחון במחסום, כשברשותו שני מטענים, וכן שני פלאפונים אשר היו מוכמנים בתוך סוליית הנעליים אותן נעל.
כאמור, הצדדים לא הגיעו להסכמה בנוגע לעונש הראוי במקרה זה, וטענו איש איש כראות עיניו. התובע הצבאי הדגיש את חומרת העבירה, חומרת התופעה של החדרת מכשירי טלפון ניידים לאסירים ביטחוניים בכלא הישראלי, את הסיכון הטמון בפעילות זו למימוש פעילות הפוגעת בביטחון האזור, ולכן עתר להחמיר בעונשו של הנאשם. הסנגור מאידך, הציג את הנסיבות אשר הובילו את הנאשם להיעתר לבקשתו של אבו דרעא, וטען כי הנאשם למעשה נוצל על ידי אותו אדם. כמו כן, על אף שהסכים שקיימת חומרה בעצם התופעה של החדרת פלאפונים לתוככי הכלא, במקרה זה הסיכון היה נמוך, ומטרת הנאשם לא הייתה לפגוע בביטחון, אלא בתמימותו סבר כי יקבל טיפול רפואי לו הוא זקוק, באם ייעצר וייאסר. נוכח האמור, עתר הסנגור להסתפק בתקופת המעצר אותה ריצה עד כה הנאשם, בצירוף מאסר מותנה. הסנגור ביקש להימנע מהטלת קנס כספי, בשל מצבה הכלכלי הקשה של משפחת הנאשם.
אין חולק באשר לנזק הביטחוני העצום שעלול להיגרם מהחדרת פלאפונים לשורות הכלא, למרות הפיקוח ההדוק והפעילות הרבה שמבצע שירות בתי הסוהר, כדי להתמודד עם תופעה זו ולסכלה. החדרת פלאפונים לאסירים ביטחוניים בכלא משמשת ואף עלולה לשמש בעתיד להעברת הנחיות והודעות ישירות לפעילים צבאיים, לשם קידום פעילות צבאית נגד מטרות צבאיות ואזרחיות כאחד. אמנם לא ניתן לייחס לכל האסירים את אותה מידה של חומרה וזדון, אך החשש קיים, ולא ניתן להתעלם ממנו.
חשש זה הובע לאחרונה על ידי בית המשפט העליון בע"פ 2891/12, מדינת ישראל נגד מוראד רבעא. שם אושר גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר גזר על הנאשם עונש של 20 חודשי מאסר לריצוי בפועל. חשיבותו של פסק דין זה נובעת בעיקר מן הדברים החד משמעיים אשר נאמרו על ידי שופטי בית המשפט העליון בנוגע לחומרת העבירה והסיכון הטמון בהברחת טלפונים סלולאריים לאסירים ביטחוניים. בית המשפט העליון פסק במפורש כי, ככלל, יש להחמיר בענישה בעבירות אלה.
עיינתי אף בגזר הדין בעניינו של יוסף שראיעה, אשר נידון בבית המשפט הצבאי בשומרון ל-10 חודשים וחצי מאסר לריצוי בפועל, בגין סיוע בהפעלת טלפונים ניידים לאנשים המצויים בכלא הישראלי. הנסיבות שם שונות במקצת מהמקרה שלפני, ומכל מקום, בית המשפט העליון, כאמור אמר את דברו, ודבריו מחייבים אף את בתי המשפט הצבאיים.
מעבר לחומרה הרבה שבעצם הניסיון להחדיר טלפונים ניידים לאסירים ביטחוניים בכלא ישראלי, יש לבחון את הנסיבות אשר הובילו את הנאשם לבצע עבירה זו, וכן שורה נוספת של שיקולים, כמו בכל מקרה בטרם גזירת הדין.
בעניינו של מוראד רבעא, התייחס בית המשפט העליון בחומרה לעובדה כי מדובר היה בניסיון להחדיר 50 טלפונים ניידים, מטענים וסוללות לאסירים ביטחוניים בכלא קציעות, בתמורה לסך של 150,000 ש"ח. בית המשפט העליון ציין כי לכמות המכשירים הרבה נודעת משמעות איכותית, "שכן היא מעידה על כך שאין מדובר כאן בהברחה "שגרתית" של טלפון נייד לשימוש אישי של אסיר ספציפי, כי אם בהברחה סיטונאית". כמו כן, צוין כי רמת הענישה אשר הייתה נהוגה עד לאותו עניין, נעה בין 5 ל-6 חודשי מאסר בפועל, אך זאת כאשר דובר בדרך כלל בהעברה של טלפון אחד או שניים, כאשר מטרת ביצוע העבירה הייתה אישית או משפחתית, להבדיל מכוונה לסייע לארגון טרור.
המקרה שלפנינו שונה בנסיבותיו לזה המתואר בעניינו של מוראד רבעא. כפי שנטען על ידי הסנגור, עסקינן בנאשם אשר הנסיבות האישיות, המשפחתיות והרפואיות היוו גורם להסכמתו להצעתו של אבו דרעא. מבלי לנתח את השאלה האם הנאשם הינו קורבן אשר נוצל על ידי אחר, לא ניתן להתעלם מן הנסיבות האישיות כפי שתוארו. אדגיש כי למצב הרפואי יש אף תימוכין בתיק הרפואי אשר הוגש לבית המשפט.
אינני סבור כי רמת הענישה הנכונה והראויה הינה 5-6 חודשי מאסר בפועל, כפי שהיה מקובל תקופה מסוימת, כמפורט בפסק הדין בעניינו של מוראד רבעא, אך מאידך אינני סבור כי נכון יהא להקיש באופן ישיר מעניינו של מוראד רבעא על הנאשם שלפני. הנסיבות בעניינינו שונות וחמורות פחות מן הנסיבות בעניינו של מוראד. ניתן רק לשער את ההשלכות ואת הסיכון הטמונים במעשיו של מוראד רבעא, באם היו יוצאים אל הפועל. להבדיל, הנאשם נשא בנעליו שני מכשירי פלאפון, ונעצר במחסום כך שלא יכול היה לממש את מטרתו, כפי שנתבקש על ידי אבו דרעא.
לא אוכל לקבל את בקשת הסנגור להסתפק בתקופת המעצר בלבד, וזאת בעיקר בשל שיקול אחד, והוא העובדה כי הנאשם הגיע למחסום כשברשותו, פרט לפלאפונים המוכמנים, שני מטענים. לא הוצגו לעיוני ראיות באשר לאופי של אותם מטענים, אך סביר כי הללו משכו את תשומת לבם של החיילים במחסום, ולכן הנאשם נעצר.
בהתחשב בעובדה כי עסקינן בתופעה אשר הולכת ומתרחבת, מהווה היא סיכון לקידום פעילות צבאית מבין כותלי הכלא אל מחוצה לו, מפרה היא את הכללים וההנחיות של שירות בתי הסוהר ומכבידה על תפקודו, החלטתי לגזור על הנאשם עונש אשר ישקף את האמור, אך מאידך, יתחשב בצורה משמעותית בנסיבותיו האישיות, בנסיבות ביצוע העבירה, בהודאתו, במצבו הרפואי ובמצבה הכלכלי של המשפחה. בשל כך, החלטתי להימנע מהטלת קנס כספי, אך יחד עם זאת, החלטתי להכביד ברכיב המאסר המותנה כרכיב מרתיע לעתיד.
אשר על כן, הריני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: