מבוא:
בתקופה הרלוונטית לכתב האישום היה הנאשם עורך דין עצמאי. הנאשם מואשם בכתב האישום, במסגרת שלושה אישומים נפרדים, בביצוע עבירות של גניבה בידי מורשה, זיוף בכוונה לרמות ושימוש במסמך מזויף, לפי סעיפים 393, 418 ו-420 לחוק העונשין תשל"ז 1977.
באישום הראשון מיוחסת לנאשם עבירה של גניבה בידי מורשה, על כך שבשנת 1999, קיבל ממרגלית נגר סך של 20,000 ש"ח לצורך הפקדת ערובה לבית המשפט המחוזי, כחלק מהליכים אזרחיים שאותם ניהל בשמה נגד עיריית חולון. על פי הנטען, הנאשם שלשל את הכסף לכיסו והשתמש בו לצרכיו במקום למטרות שלשמן קיבל אותו מידיה.
באישום השני מיוחסות לנאשם עבירות של גניבה בידי מורשה, זיוף ושימוש במסמך מזויף, בכך שבתאריך 30.7.01, קיבל מז'קלין חולי סך כולל של 5,600 ש"ח, על מנת שיעביר סכום זה לתיק הוצאה לפועל לכיסוי חובותיה לרומן אברמינוב (להלן: "הזוכה"). על פי הנטען, הנאשם קיבל את הסכום הנ"ל חרף העובדה שבשלב זה לא ייצג יותר את הזוכה, שלשל את הכסף לכיסו ולא העביר אותו ליעדו. עוד נטען, כי על מנת שיוכל לבצע פעולות בתיק ההוצאה לפועל, זייף הנאשם, ללא סמכות כדין, מסמך הנחזה להיות ייפוי כוח חתום על ידי הזוכה והגיש ייפוי כוח זה לתיק ההוצאה לפועל.
על פי הנטען באישום השלישי, שבמסגרתו מיוחסת לנאשם עבירה של גניבה בידי מורשה, קיבל הנאשם סך של 10,000 ש"ח, מאורה לוי, שאותה ייצג בתביעה נגד חלמיש, על מנת שיפקיד סכום זה בתיק בית המשפט לכיסוי חובה של לוי לחברת חלמיש. על פי הנטען, הנאשם לא הפקיד את הכסף הנ"ל בקופת בית המשפט ותחת זאת שלשל אותו לכיסו.
אומר כבר בראשית דברי, כי לאחר בחינת הראיות השונות הגעתי למסקנה כי לגבי האישום השלישי לא הוכחה אשמת הנאשם מעבר לספק סביר. בסופו של יום נותר ספק סביר בשאלה האם הנאשם התכוון לשלול שלילת קבע את הכספים שקיבל מלוי וספק זה צריך לפעול לטובתו, כפי שיפורט בהמשך
להלן ינותח וינומק כל אישום בנפרד:
האישום הראשון:
1. בפני בית המשפט נחשפה יריעה עובדתית שונה במידה מסוימת מזו המפורטת בכתב האישום, נסיבה שבגללה עתרה ב"כ המאשימה לעשות שימוש בסמכות בית המשפט הקבועה בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982 ולהרשיע את הנאשם בעבירה שיוחסה לו באישום זה על סמך העובדות האחרות שהוכחו במשפט.
בנושא זה עוד יפורט בהמשך, אך בשלב זה ייאמר, כי על פי גישתה המעודכנת של התביעה, סך 20,000 ש"ח שהפקידה מרגלית נגר בידי הנאשם כמתואר בכתב האישום, נועדו לתשלום אגרות
לבית משפט השלום, כאשר מתוכם הפקיד הנאשם על חשבון האגרה סך של סך 2,051 ש"ח בלבד ואת היתרה שלשל לכיסו שלא כדין. בהמשך, קיבל הנאשם סך 10,000 ש"ח נוספים עבור ערבות שהייתה דרושה להליך ערעור
בבית משפט מחוזי. כאשר הערבות הוחזרה לו בשלב מסוים בהוראת בית המשפט, הוא שלשל את הכסף לכיסו ולא השיבו למתלוננת. מעשיו אלה, לטענת המאשימה, מבססים כנגדו עבירה של גניבה בידי מורשה.
לדברי ב"כ המאשימה, כתב האישום נוסח בשעתו בהסתמך על גרסתה של מרגלית נגר כפי שהשתקפה במכתב ת/2 שנכתב על ידי בא כוחה עו"ד פלג, אלא שבמהלך המשפט הסתבר, על סמך המסמכים השונים, שגרסה זו אינה מדויקת והיא פועל יוצא מכך שמרגלית לא ניהלה את ענייניה לבדה ולא הייתה מצויה בפרטים.
התובעת הדגישה, שלנאשם ניתנה מלוא ההזדמנות להתגונן, שכן, לא זו בלבד שהתביעה הצהירה על כוונתה לעשות שימוש בסעיף 184 טרם שמסר הנאשם את עדותו בבית המשפט, אלא שהעובדות שהתביעה מבקשת כיום לאמץ נובעות בעיקרן מגרסתו שלו.
2. בסופו של הליך ניתן לומר, כי מרבית העובדות האופפות את המקרה אינן שנויות במחלוקת. הן מתבססות בעיקרן על נתונים שמסר הנאשם עצמו ועל מסמכים שהוגשו על ידי הצדדים. המחלוקת מתמצית בעיקרה בפרטי ההתקשרות בין הנאשם לבין מרגלית, ובשאלה מה סוכם ביניהם לגבי שכר הטרחה של הנאשם ולגבי הכספים האמורים שהופקדו בידיו.
להבהרת התמונה תפורטנה להלן העובדות שאינן שנויות במחלוקת:
2.1. בשנת 1999 פנתה מרגלית נגר (להלן: "מרגלית") אל הנאשם על מנת שייצג אותה בתביעה כספית נגד עיריית חולון. מרגלית היא אישה מבוגרת, שאינה יודעת קרוא וכתוב, ומי שניהל את ענייניה מול הנאשם בהקשר לתביעה, הייתה בתה חבצלת ליאורה נגר (להלן: "חבצלת").
2.2. במהלך התקופה שבה ייצג הנאשם את מרגלית, הוא קיבל ממנה, לסירוגין, סך כולל של כ-30,000 ש"ח.
סכום של כ-20,000 ש"ח התקבל כבר בהתחלה, במחצית השנייה של שנת 1999, כאשר סך של 18,300 מתוכו הופקד ישירות על ידי מרגלית לחשבונו של הנאשם בבנק דיסקונט, במספר הפקדות בחודשים יולי-אוגוסט 1999 (כמשתקף בטופסי ההפקדה
ת/3א-ו וכן בתדפיס בנק
ת/12).
סך של 10,000 ש"ח הופקד בידי לנאשם במזומן בתאריך 19.10.00 (כמשתקף בקבלה
נ/19).
(ראה בעניין זה גם עדות הנאשם , פרוטוקול עמ' 67 ש' 18-21).