הנאשם הואשם בהריגתו של יוסף-שלום ירבכטי ז"ל (להלן:
המנוח) בדקירות סכין. הנאשם הודה כי דקר את המנוח, אך טען כי עשה כן בנסיבות המהוות הגנה עצמית, המקימה סייג לפליליות המעשה לפי סעיף 34י לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:
החוק). לאחר שבחנתי את חומר הראיות ואת טענות הצדדים הגעתי למסקנה, כי עלה בידי הנאשם לבסס ספק סביר בדבר קיומה של טענת ההגנה שבפיו, ולכן יש לזכותו. להלן יפורט מהלך הכרעת הדין.
כללי
1. על-פי האמור בכתב האישום פרץ סכסוך בין הנאשם (יליד 1985) והמנוח (יליד 1986). ביום 4.10.04 בסביבות השעה 19:30 הלך הנאשם ברח' בר אילן, בסמוך לרח' שמעון חכם, בירושלים. הנאשם נשא על גופו סכין. באותו זמן עבר במקום המנוח. המנוח קרא לנאשם לבוא עימו הצידה. הנאשם לא רצה ללכת עם המנוח, ובין השניים התפתח ויכוח קולני. במהלכו, תפס המנוח בחולצתו של הנאשם ואיים עליו שאם לא יבוא עימו, יהרוג אותו וירדוף אותו עד סוף ימיו. הנאשם המשיך להתנגד למנוח, אמר לו שאינו רוצה לבוא עימו, שהוא מסוכסך עם המשטרה ונמצא במעצר בית. המנוח לא הרפה מן הנאשם, המשיך לתפוס בחולצתו, לאיים עליו ולקלל אותו. בשלב זה, שלף הנאשם את הסכין שנשא ודקר את המנוח שש דקירות. לאחר מכן, נמלט בכיוון מעלה רח' בר אילן. המנוח רדף אחרי הנאשם מספר צעדים, והתמוטט. המנוח מת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן.
בתשובתו לכתב האישום טען ב"כ הנאשם, עו"ד אריאל עטרי, כי הנאשם דקר את המנוח מתוך הגנה עצמית לאחר שהמנוח דקר אותו, או לפחות ניסה לדקור אותו, במשך פרק זמן ממושך, בנסיבות המתוארות בכתב האישום.
עדי הראיה
2. לאירוע האלים בין הנאשם והמנוח היו עדים שלושה אנשים, אשר העידו בבית המשפט. שלושת העדים נחשפו לאירוע מעת שהנאשם והמנוח עמדו ברח' שמעון חכם, בסמוך לרח' בר אילן, כשהם מתווכחים, והמנוח אוחז בחולצתו של הנאשם.
בין בעלי הדין אין מחלוקת, כי המנוח והנאשם נפגשו באקראי בעת שהנאשם ניסה לעצור מונית ברח' בר אילן והמנוח הגיע למקום על אופנועו. המנוח החנה את האופנוע ברח' שמעון חכם (רחוב צר אליו ניתן לפנות מרח' בר אילן), וקרא לנאשם לבוא עימו לכיוון רח' שמעון חכם. בהמשך אתייחס לגרסת הנאשם באשר לסירובו לחבור למנוח והעדר שיתוף הפעולה שלו עימו, ואולם אין חולק כי בשלב בו הבחינו עדי הראיה במתרחש, הספיקו המנוח והנאשם להתקדם מספר מטרים מרח' בר אילן לתוך רח' שמעון חכם ונעמדו ליד פח אשפה גדול (צפרדע).
3. העדה הראשונה היתה רחל וייס, אשר הגיעה למקום עם בעלה, אשר העיד אף הוא, ועם ילדיהם הקטנים. השניים החנו את רכבם ברח' שמעון חכם והתכוונו לקנות פיצה בפיצרייה סמוכה, ברח' בר אילן. העדה תיארה, כי ראתה ויכוח בין שני בחורים - גבוה (המנוח) ונמוך (הנאשם), כאשר הבחור הגבוה צעק ואיים על הבחור הנמוך. העדה הבחינה, כי
"הבחור הגבוה אוחז בחולצה של הבחור הנמוך, רוב הזמן, אני לא יכולה לומר כל הזמן, ובידו השניה הוא אחז קסדה שחורה, והוא היה נשמע כמו מאיים, 'אם לא תבוא איתי אני ארצח אותך', כל מיני מילים שעדיף לא לחזור עליהם, שנשמעו מפחיד מאוד" (עמ' 19, שורות 18-21). העדה ציינה, כי הבחור הגבוה ניסה ממש "לסחוב" את הבחור הנמוך (עמ' 23, שורה 30). הגבוה קילל את הנמוך בכל מיני צורות. לבחור הנמוך היה מבט מפוחד בעיניים, והוא חזר כל הזמן על המשפט:
"תעזוב אותי, אני לא רוצה לבוא איתך" (עמ' 24, שורות 2-3). העדה אמרה, כי
"היה משהו כזה" (עמ' 24, שורה 29), שהנמוך ניסה להתרחק מהגבוה ועם הידיים ניסה להדוף אותו ואת הקסדה. הבחור הנמוך גם אמר לבחור הגבוה:
"נתתי לך את הטלפון שלי. תן לי לחיות", והגבוה ענה:
"אתה תבוא איתי. אם לא, אני ארצח אותך" (עמ' 25, שורות 1-3). העדה לא הסכימה שבעלה ייגש להפריד בין הניצים,
"כי הוא בסוף יהרוג אותו, זה מה שחשבתי באותו זמן, הכוונה לגבוה [המנוח]
את הנמוך [הנאשם]
" (עמ' 19, שורות 22-23). לאחר מכן, הגיעו למקום שני אברכים וניסו להפריד בין השניים. בתגובה, שלף הבחור הגבוה כיפה מתוך הקסדה ואמר:
"אל תדאג לי אני דתי" (שם, שורה 25).
בני הזוג וייס, אשר עמדו והתבוננו, ראו שהויכוח מתמשך, והגב' וייס פנתה לכיוון הפיצרייה בכוונה להתרחק מהאירוע.
"ואז בשניה שהתרחקנו מהמקום התחילו צעקות, זה היה נראה שהגבוה מחכה שלא יהיו אנשים באזור..." (עמ' 21, שורות 1-2). מיד כשהחלו הצעקות, חזרה העדה לנקודת התצפית בפינת הרחובות בר אילן ושמעון חכם. מהמקום בו עמדה ראתה את שני הבחורים
"שהם התגוששו אחד על השני" (שם, שורות 5-6);
"לא ראיתי גבוה ונמוך, ראיתי שני בחורים אחד על השני" (שם, שורה 20);
"הם עמדו, נפלו, קמו, משהו כזה, זה היה כל כך מהר, לא הספקתי לראות" (שם, שורה 22). באותו שלב, זרק הבחור הגבוה את הקסדה.
"ברגע שהם התחילו לריב הוא זרק את הקסדה, כשחזרתי הקסדה עפה לו מהיד" (עמ' 22, שורה 14). העדה הוסיפה, כי ראתה בידו של הבחור הנמוך סכין והוא דקר את הבחור הגבוה שתי דקירות -
"אחת באזור החזה או הלב, ואחת בלחי הימנית" (עמ' 24, שורה 14). הדקירות היו
"מהירות מאוד, מהיר מאוד מאוד" (עמ' 21, שורה 29);
"מהר מאוד, ממש מהר" (עמ' 22, שורה 1; עמ' 25, שורה 21). מיד לאחר מכן, הבחור הנמוך רץ עם הסכין בה דקר את הבחור הגבוה לכיוון מעלה רח' בר אילן, ואילו הבחור הגבוה התחיל לרוץ אחריו והתמוטט בפינת הרחובות בר אילן ושמעון חכם, במקום בו נמצאת ערוגת פרחים.
העדה ציינה, כי לא ראתה דבר בידו של המנוח, זולת קסדה (עמ' 22, שורה 21). העדה תיארה את אופן אחיזת הקסדה, כשהיא הפוכה, והיד הנושאת אותה נמצאת בתוך מאחז הצוואר (עמ' 20, שורות 7-9). העדה הוסיפה, כי כאשר המשטרה הגיעה למקום נמצאה סכין בתוך ערוגת הפרחים, במקום בו התמוטט המנוח,
"אבל נקיה מדם" (עמ' 23, שורה 9), והוסיפה:
"הסכין היתה נקיה לגמרי. ראיתי את הבחור הנמוך רץ עם הסכין לכיוון למעלה, שני סכינים ראיתי בהפרש של שניות" (שם, שורות 11-12).
אשר למישכו הכולל של האירוע, ציינה העדה כי האירוע כולו ארך כ-20 דקות (עמ' 20, שורה 11), כאשר חלקו האחרון, שכלל את ההתגוששות
"אחד על השני" ואת הדקירות, ארך שניות ספורות (10 שניות - עמ' 21, שורה 5).
4. העד השני היה יצחק וייס, בעלה של העדה הראשונה. תיאורו את מהלך הדברים דומה לתיאורה של אשתו. ואלה דבריו:
"נראה לי שהם רבו על כסף, לא יודע בדיוק על מה. המנוח צעק לו שהוא ירצח אותו וירדוף אותו, וכל מיני קללות... באמצע הגיעו שני חסידים גור שניסו להפריד ביניהם. כל הזמן המנוח החזיק לנאשם בכתף למעלה, שלא יוכל לברוח, והוא צעק עליו, והם רבו. הנאשם אמר לנדקר שהוא מכיר אותו שהוא נתן לו את מספר הטלפון שלו ואמר לו איפה הוא גר" (עמ' 27, שורות 10-15). מר וייס תיאר את אופן החזקת הקסדה על ידי המנוח כפי שתיארה אשתו (עמ' 27, שורות 24-30). מר וייס ציין, כי
"הוא [הנמוך - הנאשם]
היה נראה כל הזמן שהוא נרדף, המנוח ניסה להכניס את הנאשם לתוך הרחוב שמעון חכם פנימה, הנאשם לא רצה להיכנס איתו והוא ניסה לצאת החוצה... כל הזמן זה היה נראה שהמנוח מחכה שהרחוב יהיה ריק שהוא יוכל להתנפל עליו" (עמ' 28, שורות 7-14).
בעת שרעייתו התקדמה לכיוון הפיצרייה, המשיך מר וייס להתבונן במתרחש והיה עד להסלמת האירוע:
"כל הזמן המנוח צעק לו 'אני אהרוג אותך אני אזיין אותך'. אני זוכר שהוא התחיל לתת מכות עם הקסדה והם התחילו להתנפל אחד על השני והקסדה נפלה מהיד ובאמצע ההתגוששות ראיתי את הנאשם עם הסכין מכניס לו בתוך הלב וגם בלחי, זה היה באמצע ההתגוששות" (שם, שורות 25-28; עמ' 29, שורות 2-5). ובמקום אחר:
"הם הלכו מכות. פעם אחד היה מעל ופעם השני, הם התגוששו" (עמ' 31, שורה 29);
"זה כמו שני חתולים, הם רבו, פעם הוא היה למעלה ופעם השני היה למעלה" (עמ' 32, שורה 5). העד הדגיש, כי הדקירות היו
"באמצע ההתקוטטות" (עמ' 32 שורה 3). העד אמר:
"נראה לי שהוא [הנאשם]
שלף את זה מהגב שלו, זה היה באמצע מכות. הוא לא שלף את הסכין, בשלב שהם התווכחו לא ראיתי סכין אצל אף אחד" (עמ' 33 שורות 13-14). העד ציין, כי הדקירות היו מהירות מאוד:
"זה היה מאוד מהר. המכות עם הדקירות ביחד לקח בערך דקה וחצי, זה היה ממש מהר. המנוח בהתחלה התחיל לתת לו עם הקסדה ואולי גם נתן לו אגרוף בפנים, משהו כזה זכור לי, עם הקסדה או אחרי שהקסדה נפלה, המנוח הוא שהתחיל עם המכות" (עמ' 29, שורות 26-29). העד הבחין בשתי דקירות (עמ' 33, שורות 15-17). העד ציין, כי כאשר הנאשם התרחק מן המקום הוא החזיק בסכין, אשר היתה מלוכלכת בדם (עמ' 30, שורה 1), עם הרבה דם (שם, שורה 8).
גם מר וייס ציין, כי מישכו הכולל של האירוע היה כ-20 דקות.
כאשר נשאל העד אם היה שלב בו יכול היה הנאשם לברוח מהמנוח, אמר כי כאשר חסידי גור ניגשו לשניים, המנוח לא החזיק בו, ואולם לא היו נקודות נוספות במהלך העימות, בהן יכול היה הנאשם להשתחרר:
"לא, רוב הזמן הוא החזיק אותו. הוא ניסה להכניס אותו לכיוון מאחורי בניין, כך אני חשבתי, ששם הוא רוצה להתחיל לעשות לו שפטים, הנאשם כל הזמן היה נראה שהוא מפחד ממנו. מי שצעק כל הזמן היה המנוח. הוא זה שתקף אותו" (שם, שורות 16-19). ובמקום אחר: כל מהלך הויכוח,
"המנוח החזיק אותו ביד שמאל בצוואר" (עמ' 32, שורה 16).
5. עד הראיה השלישי, מר ישראל ברלין, עמד בפתח בנין המגורים שברח' שמעון חכם 4 וצפה במתרחש. ואלה דבריו:
"...ראיתי איך שניהם מתגוששים ביניהם. הדוקר והנדקר. מה שאני ראיתי שהיו דין ודברים, היה ויכוח קולני ותוך כדי הויכוח הבנתי שהדוקר ביקש מהנדקר לעמוד בצד לא לעיני כולם, והנדקר לא הירפה ממנו ונתן לו מכה בראש עם הקסדה שהיתה לו ביד. ואז, אחרי כמה דקות, הדוקר עשה צעד אחד אחורנית והם התקרבו יותר לרח' בר אילן ואז הוא שם את ידו מאחורי הגב ושלף את הסכין ודקר שתי דקירות, אחד בחזה ואחד בראש" (עמ' 34, שורות 12-17). העד ציין, כי בכל מהלך העימות הבחין בנסיונותיו החוזרים של הנאשם להתרחק מן המנוח:
"ראיתי פעולה של 'תעזוב אותי'. זה הוא גם אמר לו במילים. שפת הגוף היתה מה שתיארת 'תעזוב אותי'. אני לא יכול להגיד בדיוק מה ראיתי. אני ראיתי התגוששות ושהדוקר ניסה להרפות את הנדקר ממנו" (עמ' 36, שורות 22-24). אשר לדקירות, המדובר בשתי דקירות מהירות (עמ' 36, שורות 6-7). העד הוסיף:
"אני הבנתי שהנרצח לא שם לב שהוא נדקר, כי הוא המשיך לרוץ אחריו כאילו לתפוס את הרוצח אך התמוטט לאחר כמה צעדים..." (עמ' 36, שורות 9-10).
גם מר ברלין תיאר את אופן אחיזת הקסדה על ידי המנוח כפי שתיארו בני הזוג וייס (הפוכה ותלויה על פרק היד). כמו כן, גם עד זה מציין, כי האירוע כולו ארך
15-20 דקות. העד התבונן בשניים כל הזמן, ורק כאשר ראה את הדקירה, צעק
"הצילו" (עמ' 35, שורות 29-30). העד לא הבחין מה ארע עם הסכין.
בכל הנוגע לדברי העד, כי הנאשם עשה
"צעד אחורנית" עובר לדקירה, לא היה העד בטוח בדבריו. הוא לא זכר מי תפס את מי, והאם עלה בידי הנאשם להשתחרר לפני שדקר -
"הם היו מחובקים ובאותו שלב הנאשם התרחק ממנו צעד אחד" (עמ' 37, שורות 19-20).