לאחר שבחנתי את חומר הראיות ואת טענות הצדדים החלטתי לזכות את הנאשמת מן העבירות בהן הואשמה. להלן יובאו עיקרי הכרעת הדין.
1. נגד הנאשמת הוגש כתב אישום מתוקן, אשר ייחס לה ביצוען של העבירות הבאות: התעללות בקטין בידי אחראי, עבירה לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:
חוק העונשין) והפרת חובה של הורה או אחראי, לפי סעיף 337 לחוק העונשין.
כתב האישום
2. על-פי האמור בכתב האישום המתוקן, בין השנים 1999 ו-2001 ניהלה הנאשמת בית ספר ופנימיה לקטינים בגילאי 14-18 (להלן:
הקטינים). הפנימיה חולקה למגורי בנים ובנות. הבנים התגוררו בשכונת רמות בירושלים, ולאחר מכן, מחודש יולי 2001, בשכונת שמואל הנביא בירושלים. הבנות התגוררו לכתחילה בשכונת רמות, בדירה נפרדת, ומחודש אוקטובר 2000 בשכונת גאולה בירושלים. עוד נאמר בכתב האישום, כי בפנימיה שהו גם קטינים שעלו מרוסיה, לאחר שהנאשמת הבטיחה להוריהם כי בפנימיה יקבלו מגורים, אוכל ודמי כלכלה וכי היא תדאג ללימודיהם. בעקבות הבטחות הנאשמת, עלו הקטינים לבדם לארץ והגיעו אל הפנימיה מתוך ציפיה להתגורר בה וללמוד בבית הספר. בפועל, שיכנה הנאשמת את הקטינים בדירות מזוהמות ומוזנחות, ללא תנאי מחיה בסיסיים, וללא דמי כלכלה. הדירות היו כמעט ריקות מריהוט או שהיה בהן ריהוט שבור. הנאשמת לא סיפקה לקטינים מוצרי היגיינה בסיסיים או חומרי ניקוי ולא דאגה לנקיון הדירות. בדירות שררה זוהמה, שהתבטאה בלכלוך רב על הרצפה והקירות, עובש בכיורים ובאמבטיות, שאריות של אוכל וריח רע. בחלק מן הדירות לא היו אספקת מים או חשמל ולא היו אמצעי חימום סבירים לחורף. הנאשמת לא סיפקה לקטינים אוכל בכמות מספקת, כך שרוב הזמן נותרו רעבים. לעתים קיבלו ארוחה אחת במהלך יום שלם, ולעיתים שימשה שלילת ארוחה כעונש. האוכל היה מורכב משאריות, ולעיתים היה מקולקל ובלתי אכיל, דבר שגרם לקטינים לכאבי בטן. בשל איכותו הירודה של האוכל, נאלצו הקטינים לאכול ירקות שאספו ברחובות. לעיתים נעלה הנאשמת את הקטינים בדירות ולא איפשרה להם לצאת מהן. עוד נטען בכתב האישום, כי הנאשמת מנעה מהקטינים טיפול רפואי, וכשהתלוננו על מיחושים שונים, אשר נגרמו מהזנחה או מסיבות אחרות, סירבה לקחת אותם לטיפול רפואי והורתה להם לשתות מים או לפתור את הבעיה בדרך אחרת. הנאשמת נטלה מהקטינים את דרכוניהם, תעודות הלידה שלהם וכרטיסי החזרה לרוסיה, וכאשר התבקשה להחזירם, לצורך חזרת הקטינים לרוסיה, סירבה. באחד המקרים ביקשה מאחד הקטינים את כספי סל הקליטה שלו, ולא השיבה לו כספים אלה.
תשובת הנאשמת לכתב האישום
3. בתשובתה לכתב האישום מפי באת כוחה, עו"ד לאה סלובין, אישרה הנאשמת, כי ניהלה בית ספר ופנימיה. התנאים הפיסיים בפנימיה היו צנועים, אך סבירים בהחלט. כך, המזון שניתן בפנימיה היה בכמות מספקת ובאיכות טובה; הנאשמת מעולם לא נעלה את הקטינים בפנימיה; הקטינים היו מבוטחים בביטוח רפואי בחברות ביטוח, ומעולם לא נמנע מהם טיפול רפואי. הנאשמת היתה מלווה את הקטינים לרופאים, ולעיתים, במקרה הצורך, אף אירחה את הקטינים החולים בביתה. אשר למסמכים, הללו היו בחזקת הקטינים, ולגבי הקטינים הצעירים יותר נשמרו המסמכים אצל הנאשמת כדי שלא יאבדו. בכל הנוגע לאישום המתייחס לכספי סל הקליטה, אישרה הנאשמת כי שילמה בשם אחד הקטינים, עבור השתתפותו במבחן הפסיכומטרי, סך של 320 ש"ח מתוך סל הקליטה של אותו קטין.
הנאשמת הוסיפה וטענה, כי פעלה מתוך תחושת שליחות והתמסרה באופן מוחלט לפעילותה החינוכית, כפי שנהגה גם בעת שהתגוררה בברית המועצות והיתה תחת רדיפה מתמדת של הקג"ב, כאשר פתחה בית ספר יהודי, לימדה עברית והיתה פעילת עליה.
4. בעת השמעת סיכומיו, חזר בו ב"כ המאשימה, עו"ד אבי זיידנברג, בהמלצת בית המשפט, מן האישום בעבירה של התעללות בקטין, לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין (בעמ' 893 לפרוטוקול, שורות 7-8), ולכן יש לזכות את הנאשמת מעבירה זו.
ב"כ המאשימה ביקש בסיכומיו, כי בית המשפט ירשיע את הנאשמת, בנוסף לעבירה של הפרת חובה של אחראי לפי סעיף 337 לחוק העונשין, גם בעבירה של הזנחת ילדים ומושגחים אחרים, לפי סעיף 362 לחוק העונשין (בעמ' 834, שורה
22). בהקשר זה נטען, לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (ב"כ המאשימה הפנה בטעות לסעיף 186 לחוק האמור), כי יש להרשיע את הנאשמת גם בעבירה לפי סעיף 362 לחוק העונשין בשל כך שאשמתה בה התגלתה מן העובדות שהוכחו בבית המשפט, וניתנה לנאשמת הזדמנות סבירה להתגונן.
הראיות
5. משפטה של הנאשמת התנהל זמן רב, בעיקר לנוכח היקפו הרב של חומר הראיות וגם בשל חילופים חוזרים בפרקליטות מחוז ירושלים בזהות הפרקליט המטפל. מטעם המאשימה נשמעו 23 עדים, ומטעם הנאשמת 31 עדים (בטעות ניתן על-ידי מספור כפול לעדי ההגנה 24-26. לפיכך, נשמעו, כביכול, 28 עדי הגנה, אך המדובר ב-31 עדים). כתב האישום מתייחס לפרק זמן ממושך של כשנתיים ומעלה בהן הפעילה הנאשמת את הפנימיות, עד לסגירתן. המדובר בפנימיות נפרדות לבנים ולבנות. מטבע הדברים, כמות האנשים שבאו במגע עם הפנימיות, אם כמי שהתגוררו בהן - הקטינים - או היו מעורבים בהפעלתן (כגון, טבחית, מדריך או מדריכה), ואם כמי שהתוודעו לקיומן של הפנימיות כגורמים מן החוץ (כגון, פקידת סעד, עובדת המועצה לשלום הילד, תחקירנית ערוץ 8, משטרת ישראל, ואחרים) היא רבה.
ב"כ הצדדים ניסו לערוך "רשימת מוסכמות ופלוגתאות", על-מנת להקל על ההתמצאות בחומר הראיות ולחסוך בהעדת עדים, ואולם עלה בידם להגיע להסכמות דלות, אשר הועלו על הכתב במסמך ת/36. הדבר לא נאמר בכתב האישום, אך אין חולק כי הנאשמת פעלה במסגרת עמותה שנקראה "צפונות". עמותה זו הוקמה על-ידי הנאשמת בשנת 1990 (עדות הנאשמת בעמ' 411, שורה 4) במטרה לסייע לעולים מברית המועצות לשעבר. על-פי האמור ב-ת/36, בשנת 1993 פתחה הנאשמת, במסגרת העמותה, את בית הספר "צפונות". ביום 26.3.01 הוצא נגד בית הספר שברח' חיל נשים בירושלים צו סגירה, בשל כך שהתנהל ללא רשיון ובניגוד לחוק הפיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969 (ראה גם נ/7). במועדים הרלבנטיים לכתב האישום פעל בית הספר בכתובות הבאות: בשנת הלימודים 1999/2000 פעל בית הספר לבנות ברח' ההסתדרות 18 בירושלים, וקיימת מחלוקת באשר למיקומו של בית הספר לבנים. בשנת הלימודים 2000/2001 פעל בית הספר לבנות ברח' אלגזי 27, מקור ברוך, ירושלים. במקום זה היתה גם פנימית הבנות. בית הספר לבנים פעל ברח' חיל נשים 4, קטמון הישנה, ירושלים.
אשר לפנימיות, עלה בידי הצדדים להסכים כי בשנת הלימודים 1999/2000 פעלה פנימית הבנים בדירה ברח' נלסון גליק 27, רמות ב', ירושלים, ופנימית הבנות בדירה ברח' נרות שבת, רמות א', ירושלים. בשנת הלימודים 2000/2001 פעלה פנימית הבנים בדירה ברח' סולם יעקב 2, רמות א', ירושלים, ואילו פנימית הבנות שוכנה בקומה השניה במבנה בית הספר שברח' אלגזי. לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה בדבר התאריכים המדוייקים בהם פעלו הפנימיות והתאריכים בהם שהו העדים הקטינים בפנימיות. עוד נחלקו הצדדים באשר ל"נושא המדריכים כולו", וכן בשאלה האם התקיימה פנימיה נוספת לבנים בשנת הלימודים 2001/2002 ברח' שמואל הנביא.
6. על-מנת להקל על ההתמצאות בסבך הראיות אסקור להלן את העדויות על-פי חלוקה לקבוצות, מבחינת זהות העדים. בכל אחת מקבוצות העדויות שיובאו להלן יש כדי להאיר את השאלות שבמחלוקת מזווית שונה המייחדת את העדים הנמנים עליה. ראשית יובאו כל אותן עדויות של גורמים חיצוניים, אשר באו במגע עם הפנימיות ובתי הספר מתוקף תפקידם או בהקשרים אחרים. עדותם של עדים אלה חשובה במיוחד, שכן המדובר בעדים אובייקטיביים שאינם נוגעים לצד זה או אחר. לאחר מכן ייסקרו עדויות הקטינים אשר התגוררו בפנימיות. גם המאשימה וגם הנאשמת העידו קטינים רבים, התומכים באמור בכתב האישום או בנאשמת, לפי הענין. הקבוצה השלישית תכלול את כל אותם עדים שהיו מעורבים בפעילות הפנימיות ובתי הספר, בהיבטים שונים.
ככלל ייאמר, כי פנימיות הבנים והבנות החלו לפעול עם פתיחת שנת הלימודים 1999/2000 ופעלו במשך כשנתיים. הפרשה מושא כתב האישום "התפוצצה" לאחר מעורבותם של המועצה לשלום הילד ורשויות הרווחה, בעקבות פניות של מקצת מהקטינים, ועריכתו של סרט בשם "ילדי הלילה", שבמסגרתו רואיינו מספר קטינים ונעשו צילומים בתוך הפנימיות. נושא הסרט היה "נוער מנותק", והצוות הופנה לפנימיות על-ידי המועצה לשלום הילד. הקטינים סשה איבניצקי (ע"ת 7) ואליסיה מליניש (ע"ת 16) שימשו מארחיהם של אנשי צוות הצילומים בפנימיות. ביום 11.7.01 עצרה המשטרה את הנאשמת, ולאחר שנחקרה היא שוחררה. כתב האישום מייחס לנאשמת הפעלה של פנימית בנים נוספת ברח' שמואל הנביא גם לאחר שחרורה מן המעצר. נושא זה יידון בנפרד.
נפנה, אפוא, לבחינת הראיות לגופן.
עדויות הגורמים החיצוניים
7. ע"ת 2, ציפי לוי, שימשה כפקידת סעד לחוק הנוער בלשכת הרווחה ברמות. לאחר קבלת פנייה מפקידת הסעד העירונית, אשר קיבלה דיווח על קטינים עולים מרוסיה המצויים במצוקה, ערכה העדה, ביחד עם קצינת ביקור סדיר, אירנה קופפרמן (אשר העידה בבית המשפט), בחודש יוני 2001, ביקור בפנימית הבנים ברח' סולם יעקב. על-פי דברי העדה הגיעו השתיים לשתי דירות בקומת הקרקע של הבנין. הדירות היו פתוחות. ואלה דברי העדה באשר למה שראתה: "
גילינו מחזה קשה מאד מעבר לכל דמיון של הזנחה ועזובה ברמה סניטרית ירודה ביותר שלהערכתי גובלת בסכנה בריאותית... ראיתי מצבים כאלה אבל כאן זה היה מעבר לכל דמיון, היה לכלוך שלהערכתי הוא הצטבר במשך זמן רב, בגדים זרוקים בכל פינה, שאריות אוכל בכל פינה, במטבח היו שם כלים עם עובש שהצטבר עליהם לפחות כמה ימים, המקרר היה מלוכלך מאד והיה בו ריכוז של קופסאות סלט מסוג אחד, באמבטיה לא היו מוצרי נקיון סבונים שמפו ודברים מהסוג הזה, הכל היה מאד מטונף ומלוכלך, גם בסלון היה לכלוך ובגדים מפוזרים בכל מקום, שאריות אוכל... עברנו בכל החדרים ולא מצאנו ילדים חוץ מחדר אחד שבו שהה נער וביקשנו ממנו להצטרף אלינו לשיחה... הבנתי שהוא די חושש לשוחח והדבר היחיד שהוא מוכן לספר שהוא חבר של אחד הנערים שמתגוררים שם ושהגיע לביקור והם הלכו ללימודים..." (בעמ' 25). בעקבות הביקור בפנימיה ערכו ציפי לוי ואירנה קופפרמן את המכתב ת/14, המופנה למנהלת מדור ילד ונוער באגף הרווחה בעירית ירושלים. המכתב אינו נושא תאריך, והוא כולל את רשמי המבקרות מן הביקור: "
בביקור שערכנו הזדעזענו לגלות פנימיה בתנאי קיום מחפירים ובמצב סניטרי הגובל בסכנת חיים. מדובר בשתי דירות פרוצות, ללא כל מנעול, הרוסות, לכלוך וזוהמה בכל פינה, ריהוט שבור, כלי אוכל בכל פינה, בגדים מלוכלכים פזורים על המיטות והרצפה. המטבח מטונף כלים עם עובש על הגז ובכיור מקרר מלוכלך עם מדף אחד עמוס בקופסאות סלט [מילה לא מובנת]
בלבד. כך גם השירותים והמקלחת מזוהמים מאוד והררי זבל בכל פינות הבית".