הכרעת דין בתיק פ 8334/05

בנסיבות העניין הנני מודיעה כי החלטתי לזכות את הנאשם מן העבירות המיוחסות לו,והכל מחמת הספק.  

1.                 כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שוד לפי סעיף 402 (ב) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין") ובעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 (א)(1) לחוק העונשין.

2.                 עובדות כתב האישום,  המיוחסות לנאשם, מלמדות כי ביום 23/10/05, בסמוך לשעה 21:30, היה הנאשם באזור התעשייה בערד והבחין ביעקב לקסי, יליד 1935 (להלן: "המתלונן") ובאברהם סופר (להלן: " סופר") כשהם חונים ברחוב בשני כלי רכב. בעת שניגש המתלונן לפתוח את דלת רכבו, מסוג פיאט מולטיפלה מ"ר 5906710 (להלן: "הרכב"), הגיח כלפיו הנאשם מאחור ומשך אותו בחוזקה לאחור, עד שהמתלונן נפל על הקרקע. או אז נכנס הנאשם במהירות למושב הנהג של הרכב והחל בנסיעה מהמקום. המתלונן קם מהקרקע, ניסה לפתוח את דלת הרכב, על מנת למנוע מהנאשם לנסוע ונתלה על הרכב, אולם הנאשם המשיך בנסיעה והמתלונן נפל שוב על הקרקע בחוזקה ונחבל בראשו. אברהם סופר נסע אחרי הנאשם ברכבו, אולם הנאשם ניגח את רכבו של אברהם סופר בכך שהאט את מהירות נסיעתו בפתאומיות עד שאברהם סופר התנגש ברכב. לאחר מכן, נמלט הנאשם ברכב מהמקום. כתוצאה ממעשיו של הנאשם, נלקח המתלונן לבית החולים ואושפז עד ליום 25/10/05 בשל חבלות בראשו.  כמו כן, נחבל המתלונן חבלות רבות בפניו, בעיניו, לסתו ומצחו, חבלות בידיו ונשברו משקפיו.

3. הנאשם כפר בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום וטען  כי בזמן הרלבנטי לאירוע כלל לא שהה במקום. הנאשם טען טענת אליבי לפיה, היה בביתו יחד עם אשתו וגיסותיו בזמן האירוע.

4. העובדות שאינן שנויות במחלוקת : 

אין חולק כי בתאריך 23/10/05 נשדדה מכוניתו של מר יעקב לקס, תוך כדי הפעלת אלימות כלפיו. המתלונן הגיע למשטרה, שם ניסו לגבות ממנו ראשיתה של הודעה אך מכיוון שהיה מבולבל ופצוע הופסק הניסיון לגבות את ההודעה והוא אושפז בבית החולים. שם אובחן כמי שסובל מחבלות בראשו וכן מחבלות רבות בפניו, בעיניו, לסתו מצחו וידיו, כפי המתואר בתעודה הרפואית אשר הוגשה לבית המשפט (ת/3), בתמונות אשר צולמו על יד המשטרה (ת/1) ותמונות אשר צולמו על ידי המתלונן עצמו (ת/2 א' וב').

לאחר יומיים של אשפוז שוחרר המתלונן מבית החולים ואז מסר הודעות  מפורטות במשטרה - ביום 23/10/05 (נ/1ב') וביום  26/10/05 (נ/1ג').

ביום 30/10/05 הגיעו המתלונן, יחד עם חברו סופר, למסדר זיהוי בתחנת המשטרה.  החשוד העיקרי היה אחיו של הנאשם, נאיף, אשר היה עצור באותה עת בגין חשד לביצוע העבירות המנויות בכתב האישום הנ"ל וזאת בעקבות מידע מודיעיני שהתקבל לידי המשטרה. אין חולק כי הנאשם הגיע ביוזמתו לתחנת המשטרה, לבקשת אחיו,  כדי להשתתף במסדר הזיהוי. (ראה עדות החוקר גרסיה וכן עדות הנאשם).

מהלך מסדר הזיהוי עצמו היה תקין. המתלונן בחן היטב את עשרת הניצבים, אשר השתתפו במסדר ואף ביקש מהם להסתובב, כדי לבחון אותם בפרופיל. מהלך המסדר תועד בכתב ובמצלמה. בסיום המסדר הצביע  המתלונן על ניצב מספר 4 - הוא הנאשם, כמי אשר שדד אותו וטען כי מדובר בזיהוי וודאי (ת/5).

מייד לאחר מכן נכנס סופר למסדר הזיהוי. סופר לא הצביע על הנאשם במסדר הזיהוי. סופר הצביע על שניים אחרים שהיה לו ספק לגביהם ולמעשה העיד כי התקשה לזהות והיה בספק רב לגבי הזיהוי. בסופו של המסדר הצביע על אדם אחר ולא על הנאשם.

לאחר מסדר הזיהוי בוצע עימות בין המתלונן לבין הנאשם במהלכו חזר וטען הנאשם כי לא היה במקום האירוע.

5.      דיון

המתלונן, בעדותו בפני, מסר עדות ארוכה ומפורטת באשר לאירוע התקיפה, בהתאם למתואר בכתב האישום.  עדותו  הייתה קולחת ומהימנה ולא מצאתי כל מניע מצדו לבדות מדמיונו את האירוע של השוד. אירוע השוד כפי שהובא בפני, הנו תיאור מפורט באופן המלמד על מהימנות גרסתו. גרסה אשר זכתה לתמיכה בעדותו של סופר.

השאלה העיקרית העומדת לדיון הינה דבר זיהויו של הנאשם כמי שביצע את המעשים המתוארים בכתב האישום  ובשאלה זו מתמקד הדיון.

לכאורה עמד על הפרק מסדר הזיהוי, בו זיהה המתלונן את הנאשם. אלא, שבעדותו בבית המשפט סיפר לראשונה המתלונן, ברוב הגינותו, כי בעוד הוא וחברו סופר ממתינים למסדר הזיהוי בתחנת המשטרה, הבחין הוא בנאשם כשנכנס לתחנת המשטרה, יחד עם אדם אחר. לדבריו, אמר באותו רגע לחברו סופר: " הנה השודד". ולאחר מכן, במסדר הזיהוי, הצביע עליו כמי ששדד אותו.

דברים אלו, היה בהם כדי לשנות את קו טיעוניה של המדינה וזאת לנוכח העובדה כי בזיהוי הספונטאני האמור, בתחנת המשטרה,  היה כדי לזהם את הליך מסדר הזיהוי ולכן אין לתת להליך הזיהוי במסדר הזיהוי משקל משמעותי. לא ניתן להתעלם מן האפשרות כי קיימת סבירות גבוהה שבהליך מסדר הזיהוי הפורמלי זיהה המתלונן את מי שכבר זיהה קודם לכן במסדרון תחנת המשטרה.

התובעת, בטיעוניה, ביקשה ליתן אמון ומשקל לזיהוי הספונטאני ולראות בו כמספיק לצורך קביעת הוודאות בזיהוי הנאשם כמבצע העבירות ובהתאם להרשיע אותו בעבירות המיוחסות לו.

הנאשם, כאמור, הכחיש את מעורבותו בשוד כעולה מהודעתו במשטרה (ת/7) ומעדותו בבית המשפט. הנאשם מסר טענת אליבי לפיה בתאריך הרלוונטי היה בביתו בחברת אשתו, אביו ושתי נשות אחיו וצפו בסרט עד השעה 22:30 ומייד לאחר מכן פרשו לישון. הנאשם הביא לביסוס טענת האליבי שלו את אשתו אשר אימתה את גרסתו בבית המשפט.

6.      הזיהוי הספונטאני

השאלה העיקרית העומדת במחלוקת בתיק זה נוגעת למהימנות הזיהוי של הנאשם  כמבצע השוד, בזיהוי הספונטאני של המתלונן, שהתרחש מספר ימים לאחר אירוע השוד, כאשר הנאשם נכנס לתחנת המשטרה על מנת להשתתף במסדר הזיהוי מיוזמתו.

את טיבו של הזיהוי יש לבחון על פי התשתית הראיתית אשר באה בפני לרבות הכלים אשר הותוו לבחינתו של הליך זיהוי שכזה.

אין חולק כי זהותו של הנאשם כמבצע העבירה הינה מרכיב בסיסי של אחריותו הפלילית ובתור שכזו  התביעה נושאת בנטל הוכחתה. על התביעה להוכיח את זהותו של הנאשם כמבצע  העבירה במידה שלמעלה מכל ספק סביר. (י.קדמי, "על הראיות" , חלק שני, תשס"ד -2003, עמ' 1017).