1. כתב האישום מייחס לנאשמים ביצוע עבירות של איומים, שתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, מעשה פזיזות בשל אי נקיטת אמצעי זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בחייה שבחזקתם, ועבירה לפי חוק להסדרת הפיקוח על כלבים. הנאשמים אחים. נאשם 1 יליד 1988 ונאשם 2 גדול ממנו בשנתיים.
סיפור המעשה על פי כתב האישום הינו כדלקמן: בתאריך - 29.1.06 סמוך לשעה 21:30, הלך נאשם 1 יחד עם חבריו באשקלון - מקום מגוריו. ב' יליד 4/88 (להלן: "ב"), ישב באותו זמן על ספסל ברחוב. הוא פנה לאחד מהחברים שהתלוו לנאשם 1 וביקש ממנו סיגריה. נאשם 1 כעס וצעק על ב'. השניים החלו להתווכח עד שהפרידו ביניהם. ב' המשיך לשבת על הספסל עם חברו (להלן: ס' ). לאחר מספר דקות השניים קמו והחלו ללכת. נאשם 2 התקרב אליהם כשהוא אוחז ברצועת כלב שבבעלות משפחתו מסוג פיטבול ועמד ליד ב' ו- ס'. בסמוך לאחר מכן נאשם 2 רץ עם הכלב לעבר נאשם 1 שהיה ברחוב סמוך. האחים דיברו ביניהם. נאשם 1 התקרב בריצה לעבר ב' כשהוא אוחז בנונצ'נקו ומנופף בו מול ב' ו- ס' כדי להפחידם. האחרונים ברחו במהירות. נאשם 1 רץ אחרי ב' ויידה לעברו את הנונצ'נקו. נאשם 2 שנותר מאחור, שחרר את הכלב אשר רדף אחר ב' והשיג אותו כשב' נפל על הארץ. הכלב התנפל על ב', נשך אותו בפניו, ברגלו ובידיו וקרע את בגדיו ונעליו. הנאשמים הגיעו אל ב' ובעטו בפניו ובגופו עד שצעקות השכנים הבריחו אותם מהמקום. כתוצאה מהתיאור האמור, נגרמו לב' חבלות בכל חלקי גופו, הוא נזקק לתפרים רבים בפניו ובלחיו, הוא אושפז ושוחרר מבית חולים לאחר שבוע ימים.
ב' ו- ס' שימשו העדים העיקריים מטעם התביעה והנאשמים ואמם העידו מטעם ההגנה. כן העידו שלושה רופאים והוגש חומר על ידי שני הצדדים. הנאשמים אינם מכחישים שהיו במקום אך כופרים בעבירות העיקריות המיוחסות להם, לרבות שהנזק אשר נגרם לב' הינו תוצאה של תקיפת הכלב. לטענת הנאשם 2, אמו החזיקה את הכלב ששוחרר עקב רצועת קולר שהיתה קרועה. נאשם 1 סבור כי אף אם יוכח שאחיו ביצע את העבירות המפורטות בכתב האישום, הוא עצמו אינו נושא באחריות לפלילים. נאשם 2 מודה כי עבר עבירה לפי חוק להסדרת פיקוח על כלבים בכך שפיו של הכלב לא היה חסום בזמן האירוע ואילו נאשם 1 מודה בעבירת איומים.
- ס' העיד כי הוא חבר טוב של ב'. הוא מאשר שהתפתח ויכוח בין נאשם 1 לבין ב' על רקע בקשתו של ב' לקבל סיגריה מאחד מחבריו של נאשם 1. הוא סייע בהפרדה בין נאשם 1 ל- ב'. הוא וב' נותרו במקום. ב' ביקש ללכת לסגור סולחה עם נאשם 1. הוא ראה את נאשם 1 מדבר עם נאשם 2 תוך כדי שהם מסתכלים על הספסל במקום. נאשם 1 הוציא את הנונצ'נקו והחל במרדף אחר ב' אשר החל לרוץ. ס' ראה את ב' ונאשם 1 רצים. נאשם 2 שחרר את הרצועה של הכלב שרץ לכיוון ב'. לשאלה כיצד ראה בשעת לילה שנאשם 2 משחרר את הכלב, השיב ס' שמדובר במרחק של 30 עד 40 מטר וכי היתה תאורה במקום. בחקירה נגדית אישר ס' שנאשם 1 עמד עם הגב לנאשם 2 כאשר הכלב החל לרוץ.
התרשמתי לחיוב מעדותו של ס'. ניכר כי הלה התאמץ לדייק. הוא לא התחמק. עדותו לא היתה מגמתית. הוא לא העיד מתוך שיקול לחזק את גירסתו של ב' ולסייע לו בנושא זה בכל דרך. למשל, אישר שב' שתה בירה. אישר שבשלב מסויים לא ראה שנאשם 2 מדבר עם נאשם 1 אלא הבחין בנאשם 2 מדבר לכיוון השביל שממנו יצא נאשם 1 לאחר מספר דקות. כאשר נאמר לס' כי ב' העיד שהם לא דיברו בחודשיים האחרונים, השיב כי הדבר אינו נכון. הסניגורים לא הצביעו על סתירות בעלות משקל של ממש בין דברי ס' במשטרה לעומת עדותו בביהמ"ש. לא חשתי שס' העיד מתוך עויינות כלפי הנאשמים. בהינתן כל אלה, סבורני כי יש לקבל את גירסתו כמהימנה.
- ב' העיד שישב בשכונה עם כמה חברים ושתה עמם בירות. הוא ביקש סיגריה מחבר של נאשם 1. החבר השיב שאין לו סגריות. ב' העיר לו כי הוא תמיד אומר שאין לו. על רקע זה ב' ונאשם 1 התחילו לקלל אחד את השני. אנשים במקום הפרידו ביניהם. בדומה לס', העיד ב' כי בשלב הבא של הסיפור, הגיע נאשם 2 למקום עם הכלב, ואף צחק עמם, באומרו שהכלב מסוג פינצ'ר. לאחר מכן, חזר נאשם 1 והוא דיבר עם אחיו - הנאשם 2. ב' הסביר שהשניים שוחחו בשפה הרוסית - שפה שאינו מבין. לדבריו, האחים עשו תנועות עם הידיים והצביעו עליו. נאשם 1 רץ אחריו עם הנונצ'נקו וב' ברח ממנו. נאשם 1 זרק את הנונצ'נקו לעברו, אך לא פגע בו. לטענת ב' הוא ראה את נאשם 2 משחרר את הכלב. הוא החליק ונפל. הכלב התנפל עליו, נשך אותו בפנים, ביד וברגל. תוך כדי תקיפת הכלב, נאשם 1 בעט בו בצלעות ונאשם 2 בעט בו בראש. הוא אושפז בבית חולים. הוא שלל את הטענה שהכלב הובא על ידי אם הנאשמים, והצליח להשתחרר ללא כל קשר לויכוח שתואר. במהלך עדותו, הצביע ב' על צלקות בפניו.
דעתי הינה שיש להעניק אמון בגרסת ב'. התרשמתי שהוא חש מושפל ופגוע בזמן עדותו, אך ניסה להציג את סיפור המקרה בצורה אובייקטיבית. הוא לא הכחיש שהוא פחד ושלא שש להתלונן מיד אחרי המקרה. בעדותו אישר ב' שאיים על נאשם 1 במהלך העימות באומרו מתוך עצבים - שהוא עוד ימות. הוא הסכים שכאשר הכלב התחיל לרוץ לכיוון שלו, נאשם 1 היה עם הגב שלו לנאשם 2. הוא תיאר שהוא נפל תוך כדי ריצה מהכלב ולא שהופל ארצה. בעדותו מסר כי נאשם 1
"הוריד ממנו" את הכלב. הוא לא הסתיר ששתה בירות. הסניגורים אחזו בנתון זה, הציגו את העד כשיכור בזמן המקרה, ובשל כך טענו שלא ניתן להתבסס על דבריו. ואולם, עדותו היתה רצופה פרטים, והתרשמתי כי הוא זכר היטב את העניין. אינני מתעלם מכך שב' לא מסר גרסה מלאה בהודעתו הראשונה במשטרה, אך נוכח החוויה שעבר, בפנינו מקרה בו נכון יהיה להעניק משקל לגרסאות מאוחרות במשטרה, ואף לעדותו בבית המשפט. לדוגמא, בעדותו הוא הסביר שבחקירה טען שהכלב נשך אותו במשך דקה, אך זה נראה לו המון זמן והערכה מדוייקת יותר הינה כעשרים שניות. בנוסף, ב' תיאר בבית משפט את השלב בו נאשם 2 צחק עמו כאשר אמר שהכלב הינו מסוג פינצ'ר. עדות זו נתמכה כאמור בעדותו של ס'. ככלל, עדותו של ב' מתחזקת לאור עדותו הברורה של חברו. התיאור של ב' לפיו שני הנאשמים בעטו בו בראשו ובגופו כאשר היה שרוע על הרצפה, עוד הכלב מעליו, נשמע אמין ומשכנע.
- התביעה מתבססת גם על עדותם של שלושה רופאים שהעידו במשפט. הם טיפלו
ב - ב' בבית החולים. שלוש התעודות שהוגשו מדברות בעד עצמן (ת/15 עד ת/17). הרופאים תיארו את הפצעים על פניו של ב'. רופא תורן חוץ של מחלקת פה ולסת (להלן: "הרופא") תיאר כי הבחין
"בפגיעה בשלמות העור, פצע קרוע עם שוליים לא ישרים". מצב זה תואם פצע שנגרם כתוצאה מנשיכת כלב. אורכו של הפצע הינו כשבעה סנטימטרים. הסניגורים הציעו לרופא אפשרויות אחרות להסביר את מקור הפגיעה. הוא העיד שהטענה לפיה הפציעה נגרמה כתוצאה מנשיכת כלב הינה סבירה. הרופאים האחרים העידו שאין להם הנסיון לקבוע בוודאות מה גרם למצבו של ב', אך לא שללו את גירסתו.
נכון הוא שלא ניתן להתבסס על סמך הממצאים הרפואיים האמורים לבדם, אך הרופאים הסבירו כי יש להעניק משקל לתיאור הפציינט. הגם ומלאכת הרפואה ומלאכת השיפוט שונות זו מזו, יש מן המשותף בכגון דא. בית משפט בוחן את העניין אף הוא, אך זאת על סמך הכללים הקפדניים יותר של דיני ראיות. אין הוא חייב לקבל כל הסבר של נפגע לפגיעתו. מחובתו לבדוק את העניין על סמך התמונה הכוללת. ברם, כאשר הגרסה של הנפגע, כפי שכאן, מחוזקת על ידי ראיות אחרות, לרבות סוג הכלב, ולנושא זה אדרש בהמשך, הערכה לא פסקנית של רופא בעל ניסיון מוסיפה משקל. לשון אחר - בבוא בית משפט לקבוע מה גרם לנזק רפואי, ניתן ואף ראוי ונכון להתבסס על שילוב בין עדות רופא, עדות נפגע וראיות אחרות. במקרה דנא, כל קבוצה מחזקת את רעותה.
הסניגור של נאשם 2 טען שאין לקבוע קשר סיבתי בין מעשי הכלב לבין הנזק שנגרם לב' וזאת בשל מחדל חקירתי. על פי טיעון זה, נמנע מן הסניגוריה להציג תמונות מקוריות של ב' לרופא משפטי שיחווה דעתו לגבי מקור החבלה בפניו. הוגש מכתב מטעם ד"ר חן קוגל, מומחה לרפואה משפטית, בו צויין שבהעדר תמונות ראויות, אינו יכול לערוך חוות דעת. הפסיקה הכירה בדוקטרינה של הנזק הראייתי בפלילים אף לפני שאומצה בדיני הנזיקין. ייתכנו נסיבות בהן המחדל כה זועק שעל ביהמ"ש להעניק לו משקל רב. אך אין מחלוקת שאין בכוחו של כל מחדל כדי לאיין את ראיות התביעה מתוכן ומשמעות. המבחן הוא קונקרטי. התובע הסביר (ראה סעיף 192 לסיכומיו) כי לא מדובר במחדל אלא בפעולה שיגרתית שמוכתבת משקולי תקציב המשטרה. אף מבלי להביע עמדה לגבי טענה זו, אינני רואה את המחדל, במידה וישנו, כבעל משקל של ממש בהקשר לתיק זה. ראשית, הקביעה בדבר הקשר הסיבתי בין הנזק לבין הכלב נובעת לא רק מעדות הרופאים אלא מעדותו של ב' שמהימנה עלי. בנוסף, לא ברור (ראה מכתבו של ד"ר קוגל) מה המסקנות שמומחה לרפואה משפטית היה יכול לקבוע לו קיבל את התמונות באיכות גבוהה יותר או אפילו לו בדק את ב' בסמוך לאירוע. מעדות חלק מהרופאים עולה, שלא ניתן לשלול או לאשר את מקור החבלה. ד"ר קוגל אינו מביע את דעתו שמומחה היה מסוגל לשלול בצורה וודאית, בסבירות גבוהה, או אפילו בסבירות שהנזק נגרם מתקיפה על ידי כלב.
- בעדותו בביהמ"ש תיאר נאשם 1 את השלב הראשון של האירוע שהיווה קטליזטור לשלבים האחרים. אומנם יש שוני בפרטים מסויימים מגירסת עדי התביעה אך באורח כללי הוא מתאר ויכוח על רקע בקשת ב', לקבל סיגריה, שנענתה בשלילה. נאשם 1 עזב את המקום. כשחזר ראה את ב' מכניס את ידו לכיסו. בסוברו שהוא מחזיק סכין, ולכן לקח את הנונצ'נקו לידיו. ב' החל לברוח. הוא רץ אחריו וזרק את הנונצ'נקו כדי להפחידו ולא כדי לפגוע בו. או אז ראה את הכלב שלו רץ עד שהגיע לרגליו של ב'. הוא לקח את הכלב והביאו לאחיו. הוא נתן לב' מספר בעיטות - "שתיים שלוש לא זוכר". לדברי נאשם 1, כלבו מאולף וממושמע ואין לו עבר של פגיעה בבני אדם. בהמשך עדותו הסביר כי התכוון לומר שהיכה את ב' בידיו ולא שבעט בו. לדבריו, הוא התבלבל עקב אי בקיאותו בשפה העברית ולכן אינו מבחין כראוי בין מכה ביד לבין מכה ברגל. הוא המעיט מחלקו של נאשם 2 במקרה. לדבריו, אמו הוציאה את הכלב והוא העביר את הכלב לנאשם 2, לאחר שהכלב השתחרר ועמד על הרגליים של ב'. כן מסר כי הכלב לא נגע בפלג הגוף העליון של ב' אלא רק בנעליו וברגליו.
התרשמתי שהקו המנחה בעדותו של נאשם 1 אינו לומר את האמת אלא להתחמק מאחריות. הוא סתר את עצמו בנקודות שעומדות בלב הסיפור. מספר דוגמאות:
"בעדותי במשטרה אמרתי "שהכלב שלי יכול להרוג מישהו, זה פיטבול אבל הכלב שלי אפילו לא נוגע בחתול". לשאלה אם אמרתי את זה, אני משיב שלא כך אמרתי, הם רשמו ככה. לא אמרתי שהוא יכול להרוג. אני לא יודע" (עמ' 54 לפרוטוקול).
"נכון שהחברים שלו דחפו אותי ואמרו לי ללכת משם, הם היו שיכורים ושתו בירה. לשאלה אם התגובה של האתיופי עיצבנה אותי, אני משיב שזה לא עצבן אותי, הוא איים עלי. הוא לא דיבר יפה, והתחיל לקלל וזה הרגיז אותי. אני אמרתי במשטרה שהמתלונן הרגיז אותי. מה זה לעצבן מישהו? (עמ' 56 לפרוטוקול).
"אני לא אמרתי במשטרה שהאתיופי הכניס את היד לכיס וחשבתי שזה סכין, כי לא הכל זכרתי, לא הכל אמרתי. לשאלה אם זה לא היה נראה חשוב להגיד, אני משיב שאמרתי את זה" (עמ' 56 לפרוטוקול).
"לשאלה למה הכלב רץ אחרי המתלונן כאשר עוד לא היה מגע ביני לבין המתלונן, אני משיב שאני לא יודע. אולי הוא רצה לשחק אתו" (עמ' 58 לפרוטוקול).
"ש: אם אתה אומר לי שבמשטרה בעימות אמרתי ביחס לחבלה שיש למתלונן על יד העין שזה בא מהמכות ולא מהכלב אבל מיד אמרת שזה נכון שהכלב קפץ עליו ובאופן עקרוני יכול להיות שנשך אותו כשקפץ עליו.
ת: התכוונתי שהכלב קפץ על הרגליים של המתלונן" (עמ' 59 לפרוטוקול).
"אם אתה אומר לי שהמתלונן אמר שאחי נתן לו בעיטות, אני משיב שזה לא נכון" (עמ' 60 לפרוטוקול).