בנסיבות העניין הנני מודיעה כי החלטתי לזכות את הנאשם מן העבירות המיוחסות לו, והכל מחמת הספק.
הנימוקים:
1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332 (2) לחוק העונשין התשלז" 1977(להלן: " חוק העונשין"), עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 (2) לחוק העונשין, עבירה של נפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין, הסתייעות ברכב לביצוע פשע לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה התשכ"א - 1961 ועבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב, לפי סעיף 413 לחוק העונשין.
2. האישום הראשון בכתב האישום מייחס לנאשם אירוע מיום 19.11.03 בו נטען כי נהג בכלי רכב מסוג הונדה סיוויק מ"ר 9346008 (להלן: "כלי הרכב") בבאר שבע כשלצדו נוסע אחר. אישום זה מייחס לנאשם כי בשעה 13:00 באזור הסופרמרקט "מגה" בבאר שבע נצפה הנאשם כשהוא עוצר את כלי הרכב בו נהג באופן מחשיד במקביל לכלי רכב מסוג "פונטו" אדומה והבחור האחר אשר ישב לידו וכן הנאשם ירדו מכלי הרכב ובחנו את כלי הרכב ה"פונטו". מיד לאחר מכן נצפו השניים כשהם חוזרים על פעולה זו הפעם לכלי רכב מסוג "פונטו" בצבע לבן ומיד לאחר מכן עוזבים את המקום. השוטר חלפון, אשר היה בתצפית על האירוע, מסר דיווח בקשר ובעקבות כך הגיעה ניידת ובה שני שוטרים אל צומת רחובות האורגים ושדרות בן גוריון. הנאשם הגיע עם כלי רכבו למקום והשוטר אבי ועקנין, אשר היה בניידת, רץ לעבר כלי הרכב של הנאשם. כשהבחין הנאשם בשוטר הרץ לעברו, החל בנהיגה פרועה ברחובות באר שבע כשהוא בורח מכלי הרכב המשטרתי הדולק אחריו. כתב האישום מתאר נהיגה פרועה של הנאשם ברחובות באר שבע כשהנאשם מסכן חיי אדם בנתיב תחבורה בדרך של עליה על אי תנועה, נסיעה בנתיב הנגדי של התנועה בו נסעו כלי רכב אחרים אשר נאלצו לבלום בלימת חירום וחציית צמתים באור אדום. הנאשם הצליח להגיע לישוב תל - שבע כשהוא נוהג באופן פרעי. ניידת משטרה אשר הגיע למקום ובה השוטר אילן זילברמן, נעמדה על הכביש שבין שכונה 14 לשכונה 26 בתל שבע. כאשר הגיע הנאשם עם כלי רכבו למקום בו עמדה הניידת ובה השוטר זילברמן, הורה לו השוטר לעצור, באמצעות אורות כחולים מהבהבים וכן בידיו. הנאשם התעלם מסימנים אלה ושעט היישר לכיוון הניידת. התנגשותו בניידת נמנעה אך בשל העובדה כי השוטר זילברמן הצליח לברוח עם הניידת מנתיב נסיעת הנאשם. הנאשם הוסיף לברוח כאשר השוטר זילברמן דולק אחריו. כאשר הגיע הנאשם עם כלי רכבו לשכונה 26 בתל שבע עצר את כלי רכבו והחל בורח רגלית כשהוא מתעלם מקריאותיו של השוטר.
3. האישום השני מייחס לנאשם אירוע מיום 17.10.03 בו החזיק בכלי רכב מסוג טנדר סובארו מר 1957758 אשר מספרי השלדה והמנוע שלו מזויפים. הנאשם נטש את כלי הרכב לאחר מרדף קצר שנערך בשטח עפר סמוך לקריית יהודית והנאשם ברח רגלית מהמקום.
4. הנאשם טען להגנתו כי לא היה במקום האירוע. לא באירוע הראשון ולא באירוע השני. לטענתו התביעה לא הוכיחה מעל לכל ספק סביר כי הוא זה אשר עשה שימוש בכלי הרכב כמיוחס לו באירוע הראשון וכך גם לגבי האירוע השני.
האישום הראשון
5. השאלה העיקרית העומדת בפתח הדיון הנה שאלת זיהויו של הנאשם. העדות היחידה אשר נשמעה בעניין זה הנה עדותו של השוטר זילברמן, שהנו שוטר קהילתי בישוב תל שבע. לדבריו ביום האירוע לאחר שקיבל הודעה על המרדף המשטרתי המתנהל אחר כלי הרכב יצא הוא החוצה אל מחוץ לבנין המועצה והבחין בכלי הרכב כשהוא שועט לתוך הישוב ואחריו כלי רכב משטרתי. זילברמן מציין כי לא ראה מי יושב בתוך כלי הרכב . אז נכנס הוא לכלי רכב משטרתי ונסע לצומת מרכזי בישוב בסמוך למסגד והמתין מספר דקות עד אשר הבחין בכלי הרכב כשהם נוסעים מהר ומעלים אבק אחריהם. הוא אותת לכלי הרכב של הנאשם לעצור ולדבריו כשזה התקרב אליו הצליח לזהות את הנהג כעטאללה אבורקייק, הוא הנאשם, הלובש חולצת טריקו לבנה וכובע מצחייה לבן. זילברמן נסע אחר כלי רכבו של הנאשם לתוך שכונה 26- 36 בתל שבע, עד אשר הנאשם נכנס לרחוב ללא מוצא שם האט עם כלי רכבו. או אז יצא הנאשם מכלי הרכב וכדברי העד: "
הוא יצא משם עם הגב אלי עם כובע מצחייה לבן, טריקו וג'ינס, יצאתי, צעקתי אליו עטאללה תעצור, הוא הסתובב אלי , עשה לי תנועה עם היד ורץ." זילברמן מציין כי הוא מכיר את הנאשם היכרות מוקדמת מאחר והוא היה אצלו במשרד "
פעם או פעמיים", מבלי שהוא יודע לומר בוודאות מתי זה היה. אולם, לאחר שהתובעת רעננה את זיכרונו, הנסמך על המזכר אשר נרשם בגין האישום השני המייחס לנאשם את האירוע עם הסובארו, מאשר זילברמן כי היה זה בחודש אוקטובר אותה שנה אז נכנס הנאשם לתוך שטח החניה של המועצה עם כלי רכב מסוג סובארו והחל לעשות "חרקות" ולאחר מכן יצא.
עוד מציין זילברמן כי בהמשך הוא הספיק לראות את הנאשם בורח בין הבתים וקופץ מעל גדר הפרדה ואז מציין כי ראה כלי רכב אחר מסוג הונדה כסוף, אשר עמד במקום, ואין הוא יודע לומר בוודאות אם ראה את הנאשם נכנס לכלי הרכב הזה ואם לאו.
בחקירה הנגדית מאשר זילברמן כי לא רשם בדו"ח הפעולה את נקודת הזיהוי הראשונה שלו את הנאשם, בעת שסימן בידיו לנהג לעצור. זילברמן גם מודה כי לא רשם בדו"ח הפעולה את התיאור אותו מסר באשר לנקודת הזיהוי השניה, אז לדבריו בעת שירד הנהג מכלי הרכב קרא לו זילברמן בשמו וזה הסתובב כלפיו עשה תנועה עם ידו ורץ. זילברמן אף מודה בחקירה הנגדית כי בדו"ח הפעולה רשם כי ראה בוודאות את הנאשם בורח רגלית ועולה על כלי הרכב ההונדה הכסוף ונעלם מן המקום, כך גם דיווח ברשת הקשר לכוחות בשטח(ראה ת/1). הגם כך, מטיל הוא ספק מעל דוכן העדים בוודאות אמרתו זו, חוזר בו ומציין כי אין הוא יכול לומר באופן ודאי כי אכן ראה את הנאשם עולה לכלי הרכב הכסוף.
6. נשאלת השאלה מדוע משנה זילברמן את גרסתו וחוזר בו מגרסתו הראשונית במשטרה לפיה זיהה בוודאות את הנאשם עולה לכלי הרכב ההונדה הכסוף? נמצא כי ספקותיו של זילברמן בדבר זיהוי הנאשם כמי שעלה על כלי הרכב ההונדה הכסוף באו לאחר שנוכח, משאלותיו של ב"כ הנאשם, כי בפועל נתפס כלי הרכב הסיביק הכסוף מיד לאחר מכן ובו ישב בחור בשם היימן אבו רקייק, כשהוא חובש כובע מצחייה ולא הנאשם. הצלבת ממצא זה, אשר אינו שנוי במחלוקת, מעורר ספקות באשר לזיהוי הנאשם שכן מציין השוטר גושן, אשר רדף אחר כלי הרכב הפורע (הונדה לבנה), בדו"ח הפעולה שלו (נ/1) כי נהג כלי הרכב הפורע היה לבוש "
טריקו לבן וחבש כובע לבן", כך גם מאשר זילברמן בחקירתו הראשית. זילברמן גם מאשר בחקירתו כי ראה אדם אחד בהונדה הלבנה. הצלבת דברים אלו עוררו את ספקותיו של זילברמן באשר לזיהוי הוודאי אותו מסר תחילה, לפיו הבחין בנאשם באופן וודאי כמי שעולה על כלי הרכב ההונדה הכסוף.
עולה האפשרות כי היימן אבו רקייק הוא זה אשר נהג בכלי הרכב הפורע ולא הנאשם, שכן מציין זילברמן כי בעת המרדף אחר כלי הרכב ההונדה הלבנה הבחין באדם אחד בכלי הרכב, אדם זה לדבריו עלה על כלי הרכב ההונדה הכסוף ומאוחר יותר נעצר ונמצא כי זה היימן ולא הנאשם. או שהיימן היה בכלי הרכב ההונדה הלבנה, כפי שהעידו השוטרים האחרים כי בכלי הרכב ההונדה הלבנה היו שניים, וכפי שהשוטר סבג מזהה את היימן כצי שישב ליד הנהג, וזילברמן אינו מבחין בו. אפשרויות אלו מעוררות ספקות באשר לאמינות הזיהוי של זילברמן.
יש להדגיש כי הבסיס לזיהוי של זילברמן מבוסס על ההיכרות המוקדמת בין השניים, לה טוען זילברמן. זילברמן מציין כי פגש בנאשם פעם או פעמיים חודש או חודשיים קודם לאירוע. בפועל היה זה כחודש לפני האירוע. זילברמן מאשר לסניגור כי מעולם לא זיהה את הנאשם באמצעות תעודת זהות אך סיפר על פעם אחת "אם אני זוכר טוב" ומוסיף " יכול להיות שאני טועה" אדם אחר בשם משה בדק את תעודת הזהות של הנאשם והדבר נעשה בנוכחותו. זילברמן אף מוסיף ומציין כי הוא מזהה את הנאשם באולם הדיונים והוא אף יודע היכן הוא גר.
השאלה אם יש די בזיהוי זה כדי להסיר את כל הספקות בדבר זיהוי הנאשם כמי שביצע את העבירה. סבורתני שלא אסביר דברי:
7. על הזהירות לה מחוייב בית המשפט בבחינת עדות הנוגעת לזיהוי הנאשם היטיב לומר בית המשפט בע"פ 347/88
איוון (ג'והן) דמיאניוק נ. מדינת ישראל
, פ"ד, מ"ז (4) 221, 392:
"הניסיון מלמד כי עדות ראייה שלפיה מזוהה הנאשם כמבצע העבירה - חייבת להיבחן בזהירות ראויה, כי היא טומנת בחובה גם סיכונים מסויימים אשר בית המשפט חייב לשוקלם בתשומת לב מיוחדת, כדי למנוע טעות שיפוטית".
זיהוי אדם יכול שיהא תוצאה של פעולה יזומה ויכול שיהא אקראי. שיטות הזיהוי היזומות, בשלב החקירה הן בעיקר אלה: דפדוף באלבום תמונות, מסדר זיהוי תמונות, מסדר זיהוי חי, עימות בין החשוד למזהה. אפשרויות הזיהוי האקראי, שאינן חלק מחקירה, הנן מגוונות ונובעות מן ההזדמנויות הנקרות בפני המתלונן בחיי היום יום. בשל מקריות הזיהוי מכונה זיהוי זה כ"
זיהוי ספונטאני
". בשלב החקירה הראשוני, כאשר אין נתונים מספיקים בדבר זיהוי החשוד, אך קיים עד אשר יש לו התרשמות כלשהי מדמותו של העבריין, נוהגים להזמין את העד כדי שיעיין וידפדף באוסף תמונות של עבריינים, שמא יתקל בדמות הזכורה לו מזירת האירוע, וניתן יהיה לעוצרה. שלב זה בחקירה מכונה "איתור העבריין". חיפוש דמות שתוכר על ידי המזהה בתור מי שחשוד בביצוע של המעשה המהווה עילה לחקירה. (ראה ע"פ 368/74
דרחי נ. מדינת ישראל, פ"ד ל (1) 7 וכן ע"פ 3337/91
רוקנשטיין נ. מדינת ישראל, פ"ד מ"ז (1) 347 וע"פ 347/88
איוון (ג'הון) דמיאניוק נ. מדינת ישראל,
פ"ד מ"ז (4) 221).
מסדר
זיהוי תמונות, הנו מסדר המוכן באופן מלאכותי, על ידי בחירת קבוצת תמונות סובבות את תמונת המטרה, בה מצולם החשוד, וזאת כמובן ללא ידיעה מראש של המזהה. במסדר תמונות שכזה קיימת תמונת מטרה אחת המובלעת בתוך תמונות חסרות משמעות. מסדר זיהוי החי עונה על אותו עקרון של מסדר זיהוי תמונות, אך תחת הצגת התמונות נעשה הוא באופן בו המזהה מתבונן בשורה של ניצבים, בה ניצב גם החשוד. אל מול צורות זיהוי אלו קיים ה"זיהוי הספונטני", הבלתי מתוכנן. זיהוי זה נעשה אגב מפגש מזדמן בין המזהה לבין החשוד, כאשר לזיהוי שכזה יינתן משקל על פי מידת הקרבה שבהיכרות שבין השניים. זיהוי שכזה יכול לייתר את מסדר הזיהוי החי או בתמונות.
הגם העדיפות שיש לתת לביצוע מסדר זיהוי חי חזרו בתי המשפט על העיקרון כי יש נסיבות אשר בהן נראה מסדר הזיהוי כמיותר בשל מידת הקרבה שבהיכרות, לדוגמא, מסדר זיהוי לגבי קרוב משפחה, שכן, או אדם אחר עמו נפגש המזהה פעמים אחדות, שאז ניתן להסתפק בזיהוי הספונטני, באם ארע, ובהעדרו, בהצגת אוסף תמונות בפני המתלונן. (ראה ע"פ 801/80
אזולאי נ. מדינת ישראל,
פ"ד ט"ו (1) ובע"פ 872/84
גאלי נ. מדינת ישראל,
פ"ד מ (4) 172). הנסיבות תבחנה על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה בשים לב לטיב הקשר, למשך זמן ההיכרות, והאם קרובה היא בזמן מבחינת תקופתה או שמא חלף זמן רב מאז ההיכרות ועד האירוע, שאז רצוי לבחון את זכרונו של העד בדרך של מסדר זיהוי. ככל שהקשר קרוב יותר והמפגשים תכופים יותר בין המתלונן לחשוד, והמפגשים קרובים לזמן האירוע, ניתן לומר כי דמותו של החשוד היא מן הסוג שאיננו נמחה מן הזיכרון במהרה, עד כי ניתן לומר כי קיומו של מסדר זיהוי אינו מחוייב המציאות. (ראה, ע"פ 57/86
אדרי נ. מדינת ישראל,
פ"ד מ"ג (4) 329). יחד עם זאת, ראה בית המשפט בהיכרות חד צדדית ובלתי פורמלית, מצדו של העד המזהה "כהיכרות" אשר מייתרת עריכת מסדר זיהוי. (ראה רע"פ 505/90
עיני נ' מדינת ישראל,
דינים עליון, כרך יג', 423.- שם מדובר היה בדמות מוכרת בשכונה, אותה הכיר המזהה).
במקרה שבפני אין לומר כי ההיכרות של זילברמן את הנאשם עונה על הגדרה של "היכרות מוקדמת" באופן המייתר מסדר זיהוי אותו הייתה המשטרה צריכה לבצע בנסיבות העניין לזילברמן. לדברי זילברמן הוא פגש בנאשם פעם אחת, אולי פעמיים, כחודש לפני האירוע. אין הוא מכיר אותו מהיכרות אחרת, ולא ראה אותו שוב מאז פגש בנאשם כחדש לפני האירוע. אין במראה פניו של אדם באופן חד פעמי ובנסיבות אשר אין לומר כי חורטות הן עקבות בזיכרונו של אדם, כדי לענות על הגדרה של היכרות מוקדמת. חלוף הזמן בין המפגש החד פעמי הראשון ועד האירוע אף הוא עלול לתת את אותותיו. מכשול זה לרבות הספקות הנוספים המלווים את עדותו של זילברמן ככל שהדברים נוגעים לזיהוי הנאשם מעלים ספקות כבדים באשר לטיב הזיהוי באופן אשר מביא אותי לכלל מסקנה כי יש לזכות את הנאשם מן העבירות המיוחסות לו בגין אירוע זה, זיכוי מחמת הספק.