עניינו של כתב אישום, נשוא הכרעת דין זו, באירוע מיום 29.3.03, שהתרחש בשעה 15:20 לערך, במהלכו, לגרסת התביעה, פירק הנאשם מתוך רכב מסוג טנדר סובארו (להלן: "הרכב"), השייך ליוסף ביבאס (להלן: "המתלונן"), ללא רשותו, חלקים שונים, כמפורט להלן: הגה, בית פילטר אוויר, כסאות הרכב, מראה אמצעית, אנטנה ופילטר דלק עם צינורית, מעשה בגינו הועמד לדין בעבירה של פירוק חלקים מרכב, לפי סעיף 413ד(ב) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.
העובדות, יש לומר, אינן מורכבות, וחלקן הארי אינו שנוי במחלוקת.
מוסכם, כי במועד הרלוונטי היה המתלונן רשום כבעליו של הרכב, וכי במועד ובמקום המצוינים בכתב האישום, פירק הנאשם באמצעות מברג וכלי עבודה לפירוק את החלקים המפורטים בכתב האישום מתוך הרכב. מלבד כסאות הרכב שנמצאו, לדבריו, מחוץ לרכב.
המחלוקת נסבה סביב שתי שאלות עיקריות - שילוב של עובדה ומשפט. הראשונה, האם ניתן היה לראות את הרכב במצבו כ"דבר בעל ערך" הניתן לפרוק ולהיגנב במובן החוק. בעוד התביעה טוענת כי הרכב היה שמיש, גורסת ההגנה כי לא היה אלא גרוטאה חסרת ערך. השניה, הכרוכה ונגזרת מהראשונה, היא האם הופקר הרכב על ידי הבעלים. בעניין זה סבורה התביעה כי נסיבות החנית הרכב, הסביבה בה חנה בעת שהנאשם נתקל בו, מיקומו ומצבו, שוללים את האפשרות או ההנחה כי הופקר; הרכב הוחנה במקום האירוע בהוראת המתלונן, לאחר שעבר תאונה, וזאת במטרה להובילו למוסך סמוך כדי לתקנו. כמו כן, ננעל באמצעות מפתח וחלונותיו נותרו סגורים ותקינים, ובתוך הרכב נמצאה תעודת ביטוח שפג תוקפה חודש ימים לפני האירוע, על גביה צוינו בבירור פרטי המתלונן. ההגנה טוענת לעומתה, כי הבעלים הפקיר את הרכב, שמצבו היה ירוד, והוא נעדר לוחיות רישוי, ללא חלונות, ללא גלגלים וללא מכסה מנוע. מכאן, שאין לראותו כחפץ השייך לבעליו במובן החוק, אלא כחפץ שהופקר.
לחילופין, טוען ב"כ הנאשם, מן הדין לפטור אותו מאחריות פלילית מחמת החלת ההגנה של "טעות בעובדה". הווה אומר. לטעמו, אפילו הוכחו היסודות העובדתיים של העבירה, לא הוכח היסוד הנפשי - מודעותו של הנאשם ליסודות העובדתיים של העבירה. בפי הנאשם טענת ההגנה של "טעות בעובדה", דהיינו: הנאשם סבר בתום לב כי מדובר בגרוטאה חסרת ערך שהופקרה על ידי בעליה.
ראיות התביעה
המתלונן, בעל עסק שברשותו מספר רכבים מסוג טנדר סובארו, העיד כי הינו הבעלים של הרכב. לגרסתו, כשבוע לפני קרות האירוע, נפגע הרכב בתאונת דרכים בצומת גן שמואל. מספר ימים לאחר התאונה הובל על ידו למוסך בתל אביב בשם "מוסך לילו", הממוקם ברחוב שארית ישראל בתל אביב. לאחר שנגרר למקום המתין המתלונן לבואו של שמאי שאמור היה להעריך את הנזק ואת הפעולות העתידיות הנוגעות לתיקונו. לדברי המתלונן, מלבד הפגיעה בחזית הרכב כתוצאה מהתאונה מצב הרכב בעת הגרירה היה סביר באופן כללי. הרכב אומנם נפגע חזיתית ושם מוקמו הנזקים, אך החלונות והדלתות נותרו תקינים. בטרם עזב את אזור המוסך, נעל, לדבריו, את הרכב באמצעות מפתח.
ביום האירוע, כארבעה ימים לאחר שהחנה את הרכב, הוזעק המתלונן למקום על ידי בן אחיו שדיווח לו על הפריצה. בהגיעו גילה לתדהמתו כי רבים מחלקי הרכב נגנבו - לוחיות הרישוי, ההגה, הידיות להורדת החלונות, ועוד מספר פריטים שלא הצליח לזכרם בעת מתן העדות. זמן קצר לאחר שאמד את הנזק נקרא המתלונן לתחנת המשטרה לזיהוי הפריטים הגנובים. לדבריו, זיהה בוודאות את הגה הרכב בשל קיומם של ציורים אותם צייר בן אחיו על גביו. כמו כן, הצליח לזהות ברמה של וודאות גם את כל יתר החלקים שפורקו.
בחקירה הנגדית חזר המתלונן על גרסתו, לפיה מספר ימים טרם זימונו לתחנת המשטרה לצורך זיהוי החלקים, אירעה תאונת הדרכים בעקבותיה נגרר הרכב והוחנה סמוך למוסך. בן אחיו אמור היה להגיע למקום החניה ביום ראשון, ימים ספורים לאחר התאונה, ולהמתין להגעת השמאי, ואז גילה שחלקים רבים הופשטו ממנו, ולכן הזעיקו למקום, שם נוכח מה עוללו לרכבו:
"הרכב הגיע למוסך ביום רביעי או חמישי, ביום ראשון שהשמאי היה צריך להגיע לרכב, שון הגיע לרכב בכדי לפגוש את השמאי, צלצל אליי שון ואמר דוד אין מה להראות ברכב הורידו ממנו את כל החלקים, הורידו ממנו מספרים, הגה ועוד חלקים ואני נסעתי למוסך וראיתי מה שראיתי, ואחר כך צלצלתי למשטרה" (עמ' 18 לפרוטוקול, ש' 25-26) עוד הוסיף, כי לאחר שנוכח בנזק הרב שנגרם לרכב, החליט בלית ברירה להורידו מהכביש בתיאום עם משרד הרישוי.
הנני נותנת אמון מלא בגרסת המתלונן כי עובר לתאונה היו לרכב לוחיות רישוי, דלתות וחלונות תקינים, וכי הוא ננעל היטב לאחר שהוחנה בסמוך למוסך. הדעת נותנת, כי כאשר מדובר ברכב שנעשה בו שימוש כול הפריטים הללו מורכבים עליו. מובן, כי אין בעובדת התאונה שגרמה נזקים לחזיתו כדי לשנות זאת או לגרום להיעלמותם או עקירתם של פריטים אלה ממקומם ברכב. מכאן, שבעת התאונה ולאחריה היה הרכב חפץ "בעל ערך" ככלל, ועבור בעליו, בפרט.
יתרה מכך, הראיות מלמדות שאף הנאשם לא התייחס לרכב כאל חפץ נטול ערך.
ראשית, הנאשם עסק בפירוק חלקים מתוך הרכב, חלקים שהוא עצמו הודה בהודעתו במשטרה (ת/4) נועדו לשמש כחלפים לרכב הסובארו שברשותו, כמתבקש מתשובותיו:
"ש. למה פרקת את החלקים מהרכב
ת. כי יש לי סובארו ואני רוצה חלקים כדי להחליף לאוטו שלי" (ש' 16-18). סביר, כי אלמלא היו חלקים אלה שמישים ובעלי ערך עבורו לא היה טורח בפירוקם ומתעתד להרכיבם ברכבו. מכאן, שדבריו סותרים מיניה וביה את טענתו כי מדובר ברכב חסר ערך.
שנית, טענת ההגנה הגורסת כי הרכב היה חסר ערך גם אינה עומדת במבחני ההיגיון והשכל הישר, ודינה להידחות מכמה טעמים: הרכב חנה באזור תעשיה בו מתרכזים מוסכים רבים, ביניהם המוסך שהזכיר המתלונן בעדותו שבצמידות אליו הוחנה הרכב לצורך הערכת שמאי. במצב דברים זה, כול אדם בר דעת, יכול וצריך היה להניח ברמה של סבירות, כי הרכב שייך למאן דהוא ובשל נזקו הובא לטיפול במוסך וממתין לתורו. זולת אם העדיף לעצום את עיניו ולהתעלם מהעובדות הברורות ו"המדברות בעד עצמן". למצער, שומה היה עליו לערוך בירור כדי לוודא שהרכב אכן ננטש ואין לאיש חפץ בו, שהרי גם אם הרכב ישן, אין מדובר בחפץ נטול כול ערך כספי. מה עוד, שהמקום בו חנה לא תואר כאזור המיועד להורקת אשפה, אזור שומם שאיש אינו מתהלך בו. זו היתה גם התרשמותו של עד התביעה 3 שהוזעק למקום האירוע במסגרת תפקידו כשוטר, שהגדירו כמעין חניון שוקק חיים ולא כמקום קבורת כלי רכב:
"הגעתי למקום יחד עם עוד שני שוטרים, המקום ליד ביטוח לאומי ביפו, רחוב שארית ישראל 7. המקום הוא כמו חניון כזה, איזור מסחרי פתוח ויש שם תנועה של אנשים. יש שם מוסכים, קיוסק, ביטוח לאומי" (עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 7-10).
בחקירתו הנגדית נשאל העד על העובדה כי בדו"ח הפעולה (ת/6) ציין שמדובר ברכב זרוק, ועל כך נתן הסבר מספק, העולה בקנה אחד עם גרסת המתלונן:
"ת. זרוק זה לא אומר שהוא מפורק לחלוטין. אלא רכב שנראה עומד שם
ש. תסכים איתי שהמלה זרוק אין הכוונה שעומד במקום בצורה רגילה
ת. זה רכב שעמד בחניה שם. הוא לא עמד בצורה מוזרה