אני מזכה את הנאשם מעבירת התקיפה בנסיבות מחמירות, שגרמה חבלה ממשית, המיוחסת לו בכתב-האישום.
1. עניינו של כתב האישום שהוגש נגד הנאשם ב-16.4.01 מעשה אלימות שביצע הנאשם כלפי אשתו, חיה נומדר (להלן: "המתלוננת") בתאריך 7.12.00, בשעה 4:00 לפנות בוקר, שהותיר סימן חבלה במרפקה השמאלי.
התביעה מבססת את האישום על עדות המתלוננת ועל התלונה שמסרה במשטרה סמוך לאחר התקיפה, וכן, על סימן החבלה שנראה על-ידי השוטר, ותועד במסמך.
בגין אלה, מייחסת התביעה לנאשם תקיפת בת-זוג שגרמה לה חבלה ממשית, ומבקשת להרשיעו בהתאם לסעיף 382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").
2. לא למיותר להזכיר כי ההליכים בתיק זה הותלו לפני זמן רב בשל קשיים באיתורו של הנאשם, והם חודשו רק במהלך השנה האחרונה.
מכל מקום, משחודשו ההליכים נגד הנאשם בחודש יוני 2004, הוא כפר בכתב האישום, וטען כי המתלוננת נוהגת, על רקע מצבה הנפשי הקשה, להגיש נגדו למשטרה תלונות חסרות שחר. בהתייחס לאירוע נשוא כתב האישום טען הנאשם כי הסתלק מהמקום בחשאי ולא התעמת עם המתלוננת.
ייאמר כי התביעה חזרה בה מעבירה נוספת שיוחסה לנאשם (בסעיף 1 לכתב-האישום), שעניינה תקיפת בת-זוג, עבירה שנעברה, לטענת התביעה, במועד בלתי ידוע, בשנה שקדמה ל-7.12.00. הנאשם הביע בדרכו שלו הסכמה למחיקת סעיף 1 לכתב האישום (עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 9).
3. ראיות התביעה מושתתות בראש וראשונה על עדות המתלוננת.
מעדות המתלוננת עלה כי היתה נשואה לנאשם 23 שנים, וכי נולדו להם 4 ילדים. בשנת 2000 חלתה המתלוננת במחלת נפש, שעמה התקשה הנאשם להתמודד. לדברי המתלוננת, באותה תקופה הידרדרו יחסיה עם הנאשם והאחרון נקט כלפיה ב"הרמות ידים"; על כן, פנתה לבית-המשפט לענייני משפחה וביקשה צו הרחקה נגד הנאשם.
בהתייחס לאירוע שהתרחש ב-7.12.00 סיפרה המתלוננת (בעמ' 15, ש' 7, עד עמ' 16, ש' 29) כי זה התרחש בשעה 4:00 לפנות בוקר, כשהגיעה לבלות בפאב בשם "סין" ברחוב אלנבי בתל-אביב. כניסתה למקום נמנעה בטענה שהנאשם נמצא שם, ומנהל המקום, יאיר, הסביר לה שהוא מבקש למנוע חיכוכים. בעודה משוחחת בחוץ עם המנהל, יצא הנאשם מה"פאב" והסתכל לעברה בצורה מאיימת, ומשאמרה לו: "מה אתה מאיים", דחף אותה הנאשם לעבר עמוד, בעט בה וירק לעברה. הבעיטה, טענה, פגעה בידה, והותירה בה סימן כחול. המתלוננת לא זכרה אם הנאשם בעט גם ברגלה ואם פגע בה רוקו.
לאחר שעיינה המתלוננת בהודעתה במשטרה, במטרה לרענן את זיכרונה, היא טענה שאיננה זוכרת היום את שנרשם שם מפיה כאילו תקף אותה הנאשם במשיכת שערותיה; עם זאת, אמרה המתלוננת כי מה שסיפרה במשטרה אכן ארע, שכן, איננה נוהגת לספר "דברים מצוצים מן האצבע" (עמ' 17, ש' 17-18).
4. סיוע לעדות המתלוננת ראתה התביעה בעדותה של רס"מ אידה פיינה, גובת הודעת המתלוננת, שראתה, לדבריה, "סימן כחול" על מרפקה השמאלי של המתלוננת (ת/4, ש' 23-24).
5. הנאשם חזר וכפר בעדותו במעשה התקיפה המיוחס לו. לדבריו, התקשה להשלים עם מחלת הנפש שתקפה את המתלוננת, ועם מעשיה הבלתי צפויים, וכל רצונו היה לעזוב את הבית, להתגרש מהמתלוננת וללכת לדרכו, אלא שהמתלוננת מנעה זאת, ונקטה בפרובוקציות ובתלונות שווא.
גם במועד האירוע, טען הנאשם, מדובר בפרובוקציה שעוררה המתלוננת במזיד, עת בילה בפאב "סין", ומשנאמר לו כי אשתו נמצאת בחוץ ומחזיקה "שוקר חשמלי" ביקש להימנע מעימות, ונמלט משם עם ידידתו. בצאתו, אמר, אכן ראה את המתלוננת שהחזיקה בשני שוקרים. אלא שלא נוצר כל עימות ביניהם.
6. אני מאמינה לגרסת הנאשם, ולהכחשה שהכחיש את תקיפת המתלוננת. ממילא נמצאת גרסת המתלוננת בלתי ראויה לאמון.
גרסת הנאשם בעדותו תאמה את גרסתו במשטרה (ת/3, מתאריך 24.12.00) ואת ההכחשה שהכחיש את גרסת המתלוננת ואת תיאורי התקיפה שתקף אותה. הנאשם חזר ואמר פה ובמשטרה (הודעתו - ת/3) כי מה שמסרה המתלוננת נגדו לא היה ולא נברא, ולא זז מאמירה זו.
התרשמתי כי הנאשם מדבר אמת, וכי מסר את גרסתו בכנות ובגילוי לב מוחלט. האמנתי לדברי הנאשם כי נוכח המערבולת אליה נקלע ביחסיו עם המתלוננת, ונוכח תלונותיה הרבות נגדו ונגד ילדיהם, הוא עשה הכל כדי למנוע מגע ועימות בינו לבין המתלוננת, בכל זמן וגם באותו לילה. דברים שאמר בעדותו -
"לא חשוב איפה היה הסימן שהיא הראתה לשוטרת. שום סימן שהיה לה - אני לא גרמתי לה" (עמ' 24, ש' 20-21) - היו בעיני כנים ואמיתיים.
7. גרסת הנאשם נתמכה בעדותו של אלי דנה (עד הגנה 2), שבא לומר כי למעשה לא יתכן שהנאשם תקף באותו לילה את המתלוננת.