הכרעת דין בתיק פ 6184/07

כתב האישום

כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של איומים, ואלה עובדותיו:

ביום 03.01.07 רשם פקח דו"ח חנייה לרכבו של הנאשם. הנאשם, בתגובה, ניסה למשוך בכוח את העט מידו של הפקח, נצמד אל הפקח ואיים עליו בפגיעה שלא כדין בגופו.

הנאשם כפר כשעיקר טענתו היא כי בפועל לא איים על הפקח ואם נאמרו דברים כאלה ואחרים הרי שאין בהם כל איום.

הראיות

א.         עד התביעה העיקרי הוא הפקח, המשרת באגף הפיקוח של עירית תל-אביב כ-15 שנה. ביום האירוע ראה רכב סגור חונה על מעבר חצייה, הוא הלך מהמקום ושב אליו לאחר זמן מה וראה שהרכב עדיין במקום ללא סימנים לפריקה או טעינה. הוא החל ברישום דו"ח ואז יצא בעל העסק מהחנות הסמוכה ושאל מדוע לא קרא לו בטרם החל ברישום הדו"ח. הוא השיב כי אין בכוונתו לקרוא לו ואין זה מתפקידו לקרוא למי שמחנה רכבו על מעבר חצייה, ובתגובה הרים עליו הנאשם קולו " ...וניסה לקחת את העט ונצמד אלי ואמר אם אני גבר שאוריד את החולצה והוא יכנס בי, התחיל לקלל, הוא סגר את החנות והלך אחרי...שאל אותי היכן אני רוצה לקבל את המכות, נצמד אלי ואמר לי שהוא ממתין לי אחרי העבודה...ובין לבין קילל ואמר שהוא יחפש אותי...אמר שיחטיף לי מכות ואם אני רוצה לבוא למקום פינתי שאני אוריד חולצה והוא ירביץ לי" (פרוטוקול עמ' 12 ש' 2-5, ש' 11-12). הפקח המשיך במלאכתו והנאשם הלך אחריו, המשיך לצעוק ולקלל ועל מנת להתחמק ממנו " כדי לברוח מהמקום, כדי שיעזוב אותי" (שם, עמ' 13 ש' 5) אמר לו כי יחזור אליו בשעה 17:00, למרות שבשעה זו הוא עדיין באמצע המשמרת.                    בשלב זה הנאשם הרפה ממנו והוא חזר למשרד על מנת להכין את החומר וניגש למשטרה להגיש תלונה.

ב.      פרשת ההגנה נסמכת על עדותו של הנאשם, בעל הרכב והבעלים של עסק לייבוא מכשירי סטריאו לרכב. את יום האירוע אינו זוכר " יותר מדי, זה משהו שחלף" (שם, עמ' 15 ש' 11 ). נראה כי אכן שכח את פרטי האירוע והגרסה הנשמעת בעדותו הינה בלתי מתקבלת על הדעת, והיא אינה עולה בקנה אחד עם הודעתו (ת/2).

באותו יום ישב בעסק, ראה את הפקח רושם לו דו"ח ושאל אותו " בשיא העדינות" מדוע הוא רושם לו דו"ח ומדוע לא התריע על כך בטרם החל ברישום הדו"ח, " כפי ששאר הפקחים שואלים בדרך כלל". הפקח השיב כי אינו חייב לשאול אותו וכי בכוונתו לתת לו דו"ח, "... ואני אינסטינקטיבית אמרתי לו כי אם לא היה לובש מדים לא היה מדבר אליו ביהירות. לא היה מנצל את מעמדו".

הוא סב על עקביו ובקש לחזור לעסקו אך הפקח " פתח ויכוח" והוא חשב בלבו כי עליו להתלונן על פקח " שמתנהג ככה לבן אדם סטנדרטי" (שם, שם, ש' 12-13, ש' 15-18), אך החליט לוותר.

לא חלף זמן רב והוא הוזמן לתחנת המשטרה, הסביר כי היתה " אי נעימות" בינו לבין הפקח, נערך ביניהם עימות, הוא התנצל בפני הפקח "... לחצנו ידיים וסגרנו בינינו הכל" (שם, עמ' 16 ש' 1).

בהודעתו מודה הנאשם כי " יכול להיות" שנצמד אל הפקח ואמר לו כי לו היה גבר היה מוריד את החולצה והוא היה " נכנס בו", אך לא אמר לפקח כי יבוא עמו לחצר הסמוכה שם יתן לו מכות ולא אמר לו כי " יחפש" אותו ויחכה לו, והוא אינו מבין מדוע טרח הפקח להגיש את התלונה נגדו.

ימים ספורים לאחר שנגבתה הודעתו של הנאשם נערך בינו לבין הפקח עימות. בעימות מכחיש הנאשם כי נצמד לפקח וקילל אותו, וכי תפס לו את העט וניסה  למשוך אותו מידו של הפקח. " היה בינינו ויכוח שהיה לגיטימי בעיני... בכל זאת קבלתי דו"ח התקרבתי אליו לפנים של הפקח ואמרתי לו שאם הוא לא היה עם מדים הוא היה מדבר אלי אחרת... הפקח ביקש ממני לחכות לו עד שיסיים את העבודה...כדי להתעמת אתי כמו גבר" (ת/1 ש' 12-15).

דיון ומסקנות

א.         מבין שתי הגרסאות אני מאמצת, ללא כל היסוס, את זו של הפקח.

שמעתי את עדותו של הפקח והשתכנעתי כי מדובר בעדות מהימנה. הפקח מסביר בצורה ברורה, בהירה ולא מתלהמת כי מבחינתו מדובר בארוע חריג, הוא הרגיש עצמו מאוים ועל כן בחר להגיע למשטרה על מנת להגיש תלונה.

מנגד, לא ניתן ליתן אמון בגרסת הנאשם. הנאשם אמנם מכחיש את דברי הפקח אך אם נחבר ונאחד את גרסאותיו נמצא הודיה בויכוח עם הפקח, בזעם שתקף אותו בשל הדו"ח שקבל, באפשרות שנצמד אל הפקח ואמר לו כי אם הוא גבר שיוריד את החולצה והוא יכנס בו.

הודיה חלקית זו משתלבת בדברי הפקח ונותנת להם משנה תוקף.

ב.         על סמך מצע עובדתי זה אני קובעת כי דבריו של הנאשם, התנהגותו ותגובותיו היוו איום של ממש, הן אובייקטיבית והן סובייקטיבית, על הפקח.

לא מצאתי כל טעם בטענה כי " ישנו חשש ממשי לפגיעה בלתי מדתית לחופש הביטוי בין אנשים". אין מדובר ב"חופש ביטוי" אלא בדברי איום מלווים בשפת גוף ובמעשים, באופן מכוון ובמטרה להפחיד את הפקח.

ג.          בסיכומי ב"כ הנאשם עולה טענה בדבר הגנה מן הצדק אך לא מצאתי כל נקודת משען לטענה זו והיא נדחית מכל וכל.

ד.         טענה נוספת עולה בסיכומים והיא כי " יכול להיות שהיה לפקח מניע נסתר נגד הנאשם..." ( שם, עמ' 22 ש' 7). יגעתי ולא מצאתי כל בסיס עובדתי לטענה זו ואני מוצאת עצמי פטורה מלדון בה.

סוף דבר