רקע כללי
כתב האישום
1. ביום 14.08.2005, הוגש כתב אישום נגד סאמר בן חוסין אבו עמאש (להלן:
"הנאשם") בגין ביצוע 3 עבירות הריגה, לפי
סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן:
"החוק"); עבירת הפקרה,
לפי סעיף 64א(א) יחד עם סעיף 40 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"ה-1961 (להלן:
"הפקודה"); בגין ביצוע 24 עבירות של גרימת חבלה חמורה, לפי
סעיף 333 לחוק; 2 עבירות של אי ציות לתמרור (אור אדום), לפי
תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן:
"התקנות"); הסעת נוסעים מעל המותר, לפי
תקנה 84(ב) לתקנות; נהיגה ללא ביטוח, לפי
סעיף 2(א) לפקודת רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל- 1970; והסעה שלא כדין, לפי
סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בהתאם לסיכום שהתגבש בין המאשימה לעו"ד רון סולקין, ב"כ הנאשם, הוגש, ביום 31.01.2006, כתב אישום מתוקן. כתב האישום המתוקן אינו כולל את עבירת ההפקרה, לפי
סעיף 64א(א) יחד עם
סעיף 40 לפקודה, הוא מחליף את האישום המייחס לנאשם 24 עבירות של גרימת חבלה חמורה בעבירה אחת ויחידה של גרימת חבלה חמורה, לפי
סעיף 333 לחוק, ומוסיף אישום בגין סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, לפי
סעיף 332(2) ו-(5)לחוק.
הנאשם הודה בכל עובדות כתב האישום ובביצוע העבירות בהן הואשם, למעט ביצוע שתי עבירות של הריגה ועבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, כפי שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן.
התשתית העובדתית שאינה שנויה במחלוקת
2. כאמור, הודה הנאשם בעובדות כתב האישום, ואלו הן בתמצית: בתאריך 4.8.2005 בשעה 10:30 לערך, נהג הנאשם, המתגורר ברהט, ברכב מסוג GMC מסחרי בכביש 443 מכיוון מזרח למערב, והגיע ליער הסמוך לאתר קברות המכבים. במעבה היער, המתינו לנאשם מספר רב של אנשים, שהינם שוהים בלתי חוקיים, תושבי הרשות הפלסטינית. הנאשם העלה לרכבו למעלה מ- 20 אנשים. זאת, אף שלפי תנאי רשיון הרכב וכיסוי הביטוח, רכבו מיועד להסעה של 11 נוסעים בלבד. מטרת ההסעה היתה להכניס את השוהים הבלתי חוקיים לתחומי ישראל לצרכי עבודה, אף שהם חסרי אישור כניסה למדינה ורשיון לעבוד בה. הנאשם קיבל מכל נוסע תשלום שנע בין 100 ל-110 ש"ח תמורת ההסעה, אף שהוא אינו מורשה כלל להסיע נוסעים ברכב תמורת תשלום. על מנת לאפשר העמסה מירבית של נוסעים, כך לפי כתב האישום, פרק הנאשם את המושב האחורי ברכב. אף על פי כן, ומפאת עומס הנוסעים ברכב, הצטופפו הנוסעים כאשר חלקם נוסעים בעמידה וחלקם יושבים על רצפת הרכב. לאחר העמסת הנוסעים, יצא הנאשם מן היער, פנה ימינה בחזרה לכביש 443, והחל בנסיעה לכיוון מערב במטרה להתחבר ולהמשיך לכביש 444. אותה עת, נסעה בכביש 443 ניידת משטרה בכיוון נסיעתו של הנאשם, שיושביה, מתנדבי משטרת התנועה, הבחינו ברכב העמוס, הנוסע מימינם. כביש 443 הוא כביש דו-סיטרי, כשבכל כיוון נסיעה שני נתיבי נסיעה מופרדים. יושבי הניידת החלו לצפור לנאשם וסימנו לו לעצור את הרכב.
עפ"י האמור בכתב האישום, חשש הנאשם כי ייתפס בגין הסעת שוהים בלתי חוקיים, ועל כן לא שעה לאיתותי הניידת והגביר את מהירות נסיעתו, כשהוא סוטה באופן חד לנתיב הנסיעה השמאלי. הנאשם המשיך בנסיעה מהירה, כשהניידת בעקבותיו, כאשר הוא עובר בפראות מנתיב נסיעה אחד לשני, עוקף על שולי הכביש ונוהג במהירות בלתי סבירה לתנאי הרכב והכביש. בהגיעו לרמזור "צומת גמזו" עבר הנאשם בין שני טורי כלי הרכב העומדים באור אדום בכיוון נסיעתו, חצה את הצומת באור אדום, תוך שהוא פונה ימינה לכביש 444, לכיוון צפון. מכתב האישום עולה כי במהלך נסיעתו, פנו נוסעי הרכב אל הנאשם, קראו לו לעצור את הרכב ולהיזהר, וטענו כי הוא מסכן אותם. הנאשם התעלם מהערות אלו, והגיע ל"צומת חדיד", בו דלק האור האדום ברמזור הנסיעה שבכיוון נסיעתו של הנאשם.
אותה עת, חצו את "צומת חדיד", מכיוון כביש 6 לכיוון כביש 444, כשהרמזור בכיוון נסיעתם מורה ירוק, כלי רכב מסוג יונדאי נהוג בידי אופיר שטהאל. לצידו של הנהג ישב איגור שטהאל, במושב האמצעי של הרכב ישבו שני בניו הקטינים של אופיר ובמושב האחורי ישבו עדה שטהאל, ילידת 1933, חיה וקנין, ילידת 1961 ובתה, לי וקנין, ילידת 1993, בדרכם לאירוע משפחתי. בנוסף, חצה את הצומת רכב מסוג פולסקוואגן טרנספורטר, נהוג בידי רונה גולדנברג. בשלב כלשהו, לפני הכניסה ל"צומת חדיד", ניסה הנאשם לבלום את רכבו, אולם הדבר לא עלה בידו. הנאשם נכנס לצומת, חצה אותה בנסיעה מהירה, התנגש בעוצמה רבה בצידו השמאלי האחורי של רכב היונדאי, והדפו אל עבר עמוד הנמצא בצד הכביש. בהמשך, התנגש הנאשם בחוזקה בחזיתו של רכב הפולקסוואגן והדפו לצד הכביש. בשלב זה, נעצר רכבו של הנאשם והחל לבעור, נוסעי הרכב יצאו מבעד לחלונותיו וחלקם נמלטו מהמקום. כתוצאה מהתאונה נקבע במקום מותן של עדה שטהאל וחיה וקנין ז"ל. לי וקנין ז"ל נפצעה באורח אנוש ופונתה לבית חולים, שם נפטרה מפצעיה ביום 7.8.05. כן נחבלו כל יתר נוסעי רכב היונדאי, רכב הפולקסוואגן, ונוסעי רכבו של הנאשם ונזקקו לטיפול רפואי. סה"כ נמנו בתאונה זו למעלה מ- 20 פצועים, ושני הרכבים (היונדאי והפולקסוואגן) ניזוקו באופן קשה. כתב האישום מתאר כי לאחר התאונה יצא הנאשם מרכבו, פנה רגלית לכיוון צפון ובהגיעו לקיוסק נייד, הממוקם 750 מ' ממקום התאונה, בסמוך לתל חדיד, התמוטט ולאחר מכן נעצר ע"י המשטרה.
השאלות המשפטיות הטעונות הכרעה
3. המחלוקת העיקרית בין המאשימה לסנגור, עו"ד סולקין, היא בנוגע לאישום הראשון בכתב האישום, המייחס לנאשם 3 עבירות של הריגה, כמספר קורבנות האירוע.
סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע לאמור:
"בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהובאו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה". הסנגור גורס כי ניתן להאשים את מרשו בעבירה אחת של הריגה, שתוצאתה שלוש קורבנות, שכן חציית הכביש באור אדום תוך כדי נהיגה פרועה, מהווה מעשה אחד. לעומתו, סבורה התובעת, עו"ד רובינפלד, כי ניתן לראות את התנהגות הנאשם כמי שגרמה לשלושה מעשי הריגה נפרדים.
בנוסף, מצוי במחלוקת בין הצדדים אישום מס' 7, לפיו ביצע הנאשם עבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה. הסנגור טוען כי הוראת חיקוק זו נבלעת במסגרת הכללית של האירוע ובעבירת ההריגה, ואילו התובעת מבקשת לראות במעשה זה של סיכון חיי אדם משום עבירה נפרדת, המתארת את התנהגות הנאשם עובר לביצוע עבירת ההריגה.
טיעוני התביעה
4. בטיעוניה, התייחסה התובעת למחלוקת הראשית בין הצדדים וגרסה כי יש להרשיע את הנאשם בביצוע מספר עבירות הריגה כמספר קורבנותיו.
עצם חצייתו את הצומת ברמזור אדום, תוך כדי המלטותו מניידת המשטרה שרדפה אחריו, מלמדת כי הנאשם פעל מתוך מחשבה פלילית מסוג פזיזות, הדרושה להרשעה בעבירת ההריגה, לפי סעיף 298 לחוק. לטענת התובעת, הנאשם יכול היה להפסיק את המרוץ המטורף ולחדול מהתנהגותו הפרועה והמסוכנת, אך היה אדיש לסיכון שנבע מאותה התנהגות בלתי אחראית. עוד טוענת התובעת כי הרשעת הנאשם במספר עבירות הריגה, ולא באחת, היא עמדה עקרונית ראויה, שעל בית המשפט לאמץ, שכן היא משקפת גישה הרואה בחיי אדם כערך עליון. התובעת הפנתה את בית המשפט לפסיקת בית המשפט העליון בה הורשעו נאשמים במספר עבירות בהתאם למספר קורבנותיהם. בעיקר, מסתמכת התובעת על הגישה הקובעת את מספר העבירות עפ"י שאלת קיומו של אינטרס משותף לקורבנות העבירה. כאשר אין מדובר באינטרס משותף לנפגעים, הרי שיש לראות בריבוי הנפגעים, מדד למספר העבירות בהן יש להרשיע את הנאשם. התובעת הציגה אסמכתאות מבתי משפט בארה"ב, המכירות באפשרות הרשעה במספר עבירות, כאמור. התובעת טוענת כי אין הגיון לעשות הבחנה בין עבירות שהיסוד הנפשי הנדרש בהן הוא של כוונה תחילה לבין עבירות המבוצעות במחשבה פלילית מסוג פזיזות, או אף כאשר מדובר בעבירות רשלנות. זאת, כאשר ישנם מספר קורבנות כתוצאה ממעשי הנאשם.
ביחס לאישום שעניינו סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, טענה התובעת כי מדובר בעבירה נפרדת מהעבירות האחרות שבביצוען הואשם הנאשם, ושאינה נבלעת בעבירות ההריגה. התובעת טוענת, בהסתמכה על פסיקה, כי נהיגתו המסוכנת של הנאשם עד הגיעו לצומת התאונה מהווה מסכת עובדתית נפרדת מזו המבססת את עבירות ההריגה. היא מדגישה כי הנהג יכול היה לעצור את נהיגתו בכל שלב לפני כניסתו לצומת, בו התרחשה התאונה. על כן, כך גורסת התובעת, יש להרשיעו גם בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, בנוסף להרשעתו בעבירות ההריגה.
תשובת ההגנה
5. בהשיבו לעתירת התביעה להרשיע הנאשם כמספר קורבנות התאונה, טען הסנגור כי אין תימוכין בפסיקה הישראלית והאמריקאית להרשעה מעין זו, בנסיבות בהן התרחשה התאונה המתוארת בכתב האישום. לטענת הסנגור, כאשר מדובר בעבירות הדורשות מחשבה פלילית בדרגה של כוונה, הרי שניתן, וכך נעשה בעבר, להרשיע הנאשם במספר עבירות כמספר הקורבנות. זאת, אפילו מושתתות עבירות אלה על מעשה אחד ויחיד של הנאשם.
לעומת זאת, כאשר עסקינן בעבירות הדורשות מחשבה פלילית מסוג פזיזות בלבד, אין זה מוצדק להרשיע נאשם, שביצע מעשה (או מחדל) בודד, במספר עבירות כמספר קורבנות מעשהו. הסנגור הדגיש כי לפי כתב האישום המתוקן, הנאשם ניסה לבלום את רכבו בשלב מסוים, ואין חולק כי המחשבה הפלילית שליוותה את התנהגותו לא היתה מסוג כוונה. הסנגור מוסיף וטוען כי הגישה המוסרית אשר עוצבה ע"י הפסיקה, היינו: הגישה הבוחנת את זהות האינטרסים של קורבנות העבירה, אינה ניתנת ליישום כאשר הנאשם ביצע את מעשהו האחד, כשהוא מלווה במחשבה פלילית מסוג פזיזות.
הסנגור התייחס גם לטעם ההרתעתי, המאוזכר בפסיקה כבסיס להרשעתו של נאשם במספר עבירות כמספר קורבנות מעשיו. לטענתו של עו"ד סולקין, לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אין זה ראוי עוד להחזיק במדיניות מעין זו, כאשר מטרתה המוצהרת היא הרתעת הרבים.
טענה נוספת שהיתה בפי הסנגור בהקשר זה, היא טענת אפליה, שכן עד להגשת כתב האישום בתיק זה, לא נהגה התביעה לייחס למי שמואשם בהריגה, עבירות נפרדות כמספר הקורבנות שנמנו באותו אירוע. הסנגור טוען כי כתב האישום הנדון הוא פרי החלטה מקומית של פרקליטות מחוז המרכז, ואין כל אסמכתא לכך כי התקבל אישור, בדרג גבוה יותר, לשינוי המדיניות. בנסיבות אלה, כך מוסיף וטוען הסנגור, יש למחוק את העבירות הנוספות מכתב האישום, גם אם יתקבל טיעונה המשפטי של המאשימה.
אשר לעבירה שעניינה סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, טען הסנגור כי אין להרשיע את מרשו בעבירה זו, שהיא קלה יותר, בנוסף להרשעה בעבירה החמורה, היא עבירת ההריגה. זאת, כאשר רצף התנהגותו של הנאשם, באירוע המתואר בכתב האישום, מהווה מסכת עובדתית אחת. בהסתמך על דברי המלומד יעקב קדמי, טען הסנגור כי אין זה ראוי לייחס לנאשם עבירות נפרדות, בשל התנהגותו ומעשיו בפרשיה עובדתית אחת, אלא אם קיימת לכך הצדקה עניינית.
הסנגור ציין כי עבירה שעניינה סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, היא כעין עבירת הכנה לעבירה העיקרית, היא עבירת ההריגה, וכשזאת יצאה מן הכוח אל הפועל, אין זה ראוי לכלול בכתב האישום את העבירה המקדמית, הנגזרת מהמעשים המבססים, ממילא, את העבירה העיקרית. הסנגור הוסיף עוד כי המרדף אחר מכוניתו של הנאשם ארך דקות ספורות בלבד, והוא מהווה חלק מרצף אירועים אחד שבסופם התרחשה התאונה. על כן, לא ניתן לחלק את התנהגות הנאשם, במהלך האירוע, למעשים נפרדים ובגינם להרשיעו בעבירות שונות.
דיון
האם ניתן להרשיע הנאשם בשלוש עבירות הריגה ?
ניתוח פסיקת בית המשפט העליון ובית המשפט המחוזי