1.
פרטי האישום
לפי המפורט בכתב האישום, ליאור חבקוק (להלן: "
המנוח") והנאשם הכירו אחד את השני מספר שנים ושניהם טופלו במרפאת "יסעור" המרכז לנפגעי סמים ברח' אדם מיצקביץ ביפו, כאשר ביום 21.4.05 סמוך לשעה 11.00 פגש הנאשם במנוח ברח' עזה ביפו והתקוטט עימו, ובמהלך הקטטה שלף הנאשם סכין מטבח שנשא עימו, דקר את המנוח שלא כדין בצד שמאל של בטנו, ונמלט מהמקום.
הדקירה גרמה לפצע בדופן הבטן של המנוח וכן לפגיעה בכלי דם המזינים את המעי הגס, באופן שהצריך קבלת טיפול רפואי בבי"ח וולפסון, שם אושפז ונותח, עד שביום 30.4.05 נפטר המנוח עקב זיהום שהתפתח אצלו כתוצאה מאותה דקירה.
כתב האישום מייחס לנאשם ביצוע עבירה של הריגה לפי סע' 298 לחוק העונשין.
2.
תגובת הנאשם לכתב האישום והליכים מקדמיים
א. בתגובת הנאשם לכתב האישום שנמסרה בביהמ"ש ביום 28.9.05 הודה הנאשם בעובדה שהוא נכח במקום בעת המקרה, טען שהיה נתון במצב פסיכוטי.
כמו כן, הודה הנאשם שהתקיימה היכרות בינו לבין המנוח, הודה שהוא והמנוח היו מטופלים באותה מרפאה ב"יסעור".
יחד עם זאת, טען הנאשם שהוא לא שלף סכין ולא דקר את המנוח.
עוד הוסיף וטען הנאשם, שאינו חולק על העובדה שהמנוח נפטר בחלוף 9 או 10 ימי אשפוז, אך הוסיף שהפטירה היתה כתוצאה
"מאלף ואחת בעיות רפואיות שהיו לו", כל זאת בנוסף לבעיית הסמים.
עו"ד כהן טען בשמו של הנאשם כי המנוח נפצע באורח קל כתוצאה מהמעשה והמוות נגרם כתוצאה מדלקת כלשהי ולא כתוצאה ממעשה הדקירה, שהוא בעצמו מוכחש ע"י הנאשם.
לנאשם לא היתה טענת אליבי ולא טענת זוטא, אך טען, כאמור, שידו לא היתה במעשה הדקירה, כמפורט בכתב האישום.
ב. עו"ד כהן הגיש בשמו של הנאשם עתירה לגילוי ראייה חסויה, והכוונה לזהותו של אותו אדם שמסר את המידע למשטרה בנוגע לשני מידעים שמספרם מפורט בבקשה שהוגשה ע"י הנאשם, כל זאת בעקבות חשיפת חומר החקירה שמסרה המאשימה לנאשם, וכלל פירוט מידע מודיעיני שמתייחס לשתי ידיעות, כפי שיפורט בהמשך, תוך העלמת פרטי זהותו של מוסר המידע.
בהחלטה ראשונה שניתנה ע"י ביהמ"ש ביום 6.10.05, כל זאת לאחר שזימנתי ללשכתי את קציני המודיעין האחראים על הידיעות המודיעיניות הרלוונטיות, שמעתי את דברם והסברם, ונתתי את דעתי לטיעוני באי כח הצדדים, כמו גם להנחיותיו של ביהמ"ש העליון בסוגיה זו, וקבעתי כי באותו שלב מקדמי אין חובה על המאשימה לחשוף את זהות מוסר הידיעות המודיעיניות, או לחילופין לחייב את המאשימה כבר באותו שלב מקדמי למסירת עדות בבימ"ש, אף לאחר הסוואת זהותו - כל זאת קבעתי משום שהגעתי לכלל מסקנה שנכון יהיה לבחון את שאלת הרלוונטיות של העתירה רק לאחר חקירתו של העד רפי בן-דוד, שגם שמו מוזכר, בנוסף לשמו של הנאשם, כמי שהיה להם מניע לפגוע במנוח, כמי שהצהירו על רצונם לפגוע במנוח וכמי שלכאורה פגעו במנוח.
הוספתי וקבעתי שנוכח הודאתו של הנאשם בפני גורמים שאינם קשורים למשטרה, והכוונה לשני הרופאים ששמעו את הודאתו של הנאשם ממש בסמוך לאחר מעשה הדקירה, הודאה בפני העובדת הסוציאלית במרכז הטיפול, שגם היא נמסרה דקות מספר לאחר מעשה הדקירה, ובהמשך הודאתו בפני חוקריו, הרי יתכן והדיון בעתירה יתייתר לאחר חקירתו של רפי בן-דוד.
הוספתי וציינתי באותה החלטה שהידיעות המודיעיניות נמסרו במלואן לסניגור, כך שלא ניתן לומר שזכותו של הנאשם למשפט הוגן נפגעה כהוא זה, ובסופו של דבר דחיתי את עתירת הסניגור, כל זאת מבלי לשלול את זכותו של הסניגור להעלות ענין זה לדיון מחודש לאחר חקירתו של רפי בן-דוד, תוך שאני מורה לתביעה לזמן עד זה למתן עדות באחת הישיבות הקרובות, על מנת שעדותו תישמע בהקדם האפשרי והסניגור יוכל לכלכל את צעדיו.
ג. ביום 18.1.06 ניתנה על ידי החלטה נוספת בסוגיה זו, תוך שאני מפרט באותה החלטה את הידיעות המודיעיניות במלואן, את הערות המקור והעובדה שההחלטה ניתנה לאחר שהתקיימו בפניי שתי ישיבות הוכחות, בהן נחקרו ארוכות העדה פנינה בן-דוד, אשתו של רפי בן-דוד, עדות שעמדה בסתירה מוחלטת לאותן ידיעות מודיעיניות והוספתי וקבעתי שלטעמי, יש מקום לקבל את העתירה ולחשוף את זהות מוסר המידע המודיעיני, כיון שעדותו של זה יכולה לסייע בידי ההגנה להפריך את עדותה של הגב' בן-דוד, שהיא עדה מהותית, ועל כן, הוריתי לעשות כן, אך יחד עם זאת, נעתרתי לבקשת ב"כ המאשימה ועיכבתי את מתן ההחלטה עד אשר תושלם חקירתו הנגדית של העד רפי בן-דוד, זה מסר עדות ראשית שלא שינתה, לטעמי, דבר וחצי דבר מהנימוקים שעמדו בבסיס החלטתי לחייב את המאשימה לחשוף את זהותו של מוסר המידע, והוריתי לעשות כן, תוך עיכוב הצו המחייב עד שהמאשימה תשקול את עמדתה והמשך צעדיה בתיק.
הוריתי לעשות כן, אף שהייתי מודע לסיכון הלא מבוטל שנשקף ליכולותיה המודיעיניות של משטרת ישראל בעצם חשיפת מקור מידע מודיעיני, בעל חשיבות, כפי שנטען ע"י קציני המודיעין המטפלים, אך עשיתי זאת לאחר שראיתי את אותה סתירה מהותית שיורדת לשורשו של ענין, בין האמור בשתי הידיעות המודיעיניות לבין עדותם של פנינה בן-דוד ושל רפי בן-דוד, דמויות מרכזיות בפרשה, אשר שניהם כאחד הרחיקו את רפי בן-דוד ממעשה הדקירה וגירסתם סתרה באופן מהותי את האמור באותן ידיעות מודיעיניות.
הוספתי וציינתי שהמקור שמע, לכאורה, את רפי בן-דוד מתוודה בפניו ובפני אחרים על מעשה הדקירה, ועל כן חשיפת זהותו של מוסר המידע וחקירתו בבימ"ש אודות ידיעות מודיעיניות אלה, תוכל לעמת את רפי בן-דוד ואת פנינה בן-דוד לא רק עם ידיעות מודיעיניות ערטילאיות, אלא עם זהותו של אדם שלכאורה נכח במקום ושמע את הדברים מפיו של רפי בן-דוד.
ד. ביהמ"ש העליון לא סבר כמוני, ובהחלטה מפורטת ומנומקת שניתנה בע"פ 1708/06 בפס"ד מפורט שנכתב ע"י כב' השופט אדמונד לוי, ציין שעמדת בימ"ש זה אינה נראית לו כעמדה ראויה וקבע בסע' 6 לפסה"ד:
"לסיכום, שוכנענו כי חשיפת זהותו של המודיע עלולה לסכן את חייו, מחד, ואין היא דרושה לצורך הגנת המשיב, מאידך. לפיכך, אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את החלטתו של ביהמ"ש המחוזי לזכות את המשיב, והדיון יוחזר לערכאה הראשונה כדי שתמשיך בו מן המקום אליו הגיעה. ככל שהצדדים יבקשו זאת, יזמן ביהמ"ש המחוזי את המודיע לעדות, ובלבד שייעשו הסידורים המתאימים למניעת חשיפת זהותו. נראה לנו כי הפתרון הטכני המוצע ע"י המערערת, הינו פתרון ראוי".