כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של נסיון שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402[ב] וסעיף 25 לחוק העונשין. במהלך המשפט הודיעה התביעה שהיא מבקשת להרשיע את הנאשם גם בעבירה של נשיאת סכין לפי סעיף 186 לחוק העונשין, אשר הוכחה מן העובדות שהתבררו במשפט.
הנאשם הודה בכל העובדות המתוארות בכתב האישום ואלה עיקריהן:
בראשית אפריל השנה, גמלה בלבו של הנאשם החלטה לשדוד סניף בנק. הוא ניגש ביום 20.4.05 לסניף בנק הדואר ברח' אצל ברמת גן על מנת לבדוק את המקום. בהליכתו לסניף הצטייד בסכין ובפתק שבו נכתב: "שלום, זה שוד, את כל הכסף, שטרות של 200, 100, 50, 20 ואת כל הכסף הזר"(להלן: "הפתק"). ביום 26.4.05 בשעה 10.40 לערך שב הנאשם אל סניף הבנק כשהוא נושא על גופו סכין ואת הפתק וכשהוא לובש שתי חולצות (במטרה להסיר את החולצה העליונה אחרי ביצוע השוד), חובש כובע ומרכיב משקפי שמש. כיוון שהיו בסניף הבנק אנשים רבים עזב הנאשם את המקום.
לא חלפו אלא 20 דקות והנאשם שב על עקבותיו כדי לבצע את השוד, אך הוא נעצר בידי המשטרה בקרבת הסניף (לפני שהגיע לשם).
המחלוקת הנטושה לפני נעוצה כל כולה בשאלה האם מערכת העובדות והנסיבות שהנאשם הודה בה משקפת התנהגות העולה כדי
נסיון לעבור עבירת שוד.
באת כח המדינה עו"ד לילך שלום, אינה חולקת על כך שהתנהגותו של הנאשם לא הגיעה לכלל תחילת ביצוע היסוד העובדתי של עבירת השוד ובכל זאת טענתה היא שההתנהגות האמורה חרגה מגדר "מעשה הכנה" אל התחום הכלול ב"תחילת ביצוע" ומהווה יסוד התנהגותי של עבירת נסיון. הסנגורית עו"ד פרייזלר טוענת בדיוק ההפך. היא גורסת שההתנהגות של הנאשם לא יצאה מגדר "מעשה הכנה" ולא הגיעה כדי "תחילת ביצוע".
איתור ההתנהגות המינימאלית הדרושה להתהוות "נסיון פלילי" אינה משימה כל כך פשוטה. הדין (סעיף 25 לחוק העונשין) מגדיר ניסיון מהו "
אדם מנסה לעבור עבירה אם, במטרה לבצעה, עשה מעשה שאין בו הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה" אך דומה שלשון ההוראה אינה מפורטת דיה כדי לסייע במלאכת האיתור האמורה.
הרבה קולמוסים נשברו בניסיון ליצור הבחנה מושגית כוללת אך לא השיגוה (ראו ש.ז. פלר
יסודות בדיני עונשין כרך ב' (תשמ"ז - 1987) פסקה 140 בע' 103). עם זה, כמה עקרונות מקובלים על הכל. ראשית, ההבחנה בין "מעשה הכנה" לבין "נסיון פלילי" מצויה במישור העובדתי. היא יוצאת מן ההנחה שמתקיים היסוד הנפשי הנחוץ לעבירה. שנית, מבחנים שונים שהיו מקובלים בעבר, בשיטתנו או שהיה ניסיון לאמצם אל שיטתנו, כבר אינם נחשבים כאמות מבחן בלעדיות (למשל, "מבחן הקרבה", מבחן "המעשה האחרון", מבחן ה"חד משמעיות" וכיו"ב). שלישית, היקף הרכיב ההתנהגותי המינימאלי המגבש את הנסיון לעבור עבירה עשוי להיות רחב יותר מהיקפו של הרכיב ההתנהגותי של העבירה הטיפוסית, עבירת השוד (פלר,
שם, שם; מ. גור אריה "על ההבחנה בין הכנה לבין נסיון"
משפטים לב[3] תשס"ב, 505, 530).
האבחנה המסכמת של פרופ' פלר היא זו:
ניתן לתחום את הניסיון לדבר עבירה מבחינת מידת ההתנהגות המזערית הדרושה לשם התהוותו כדלקמן: הניסיון לדבר עבירה מתחיל בהתנהגות של העושה הנמנית על שרשרת המעשים או המחדלים הרצופים, בהם הוא אמור היה להשלים את ביצוע העבירה הטיפוסית, אילו הצליח או הספיק בכך; תחילת הביצוע מותנית בנסיבותיו הקונקרטיות של כל אירוע עברייני בנפרד. רצף בטויי התנהגות אלה הוא פונקציה של עיתויים, מיקומם ותכנונם (פלר, שם, 141)
פרופ' גור אריה מקבלת את ההבחנה הנזכרת ומציעה להיעזר במבחנים שפותחו במשפט הגרמני של קרבה בזמן ובמקום ליסוד העובדתי של העבירה:
הקרבה בזמן מבטאת דרישה לסמיכות מובהקת בזמן בין פעולת העושה לבין עיתוי הביצוע של היסוד ההתנהגותי לפי תוכנית העושה, כלומר, כוונת העושה בעת עשיית הפעולה היא לעבור מייד וללא עיכוב או השהייה להגשמת היסוד ההתנהגותי של העבירה. הקרבה במקום מתבטאת בחדירה "לספירה של הקורבן או של האובייקט המוגן" (גור אריה, שם, 530).
מן הפסיקה אטול את הבחנתו של המשנה לנשיא (כתוארו אז) ברק:
די לה לאותה התנהגות, כדי שתהווה נסיון לעבור עבירה, אם היא יצאה מגדר התנהגות מכינה בלבד, והיא מצויה באותו אזור התנהגותי המתוחם בגבולו האחד בהתנהגות מינימלית שכבר אינה הכנה, ובגבולו האחר בהתנהגות שכבר משלימה את העבירה המוגמרת ("מתחם הניסיון"). על כן, אם שלב ההכנה מתאפיין בכך שהנאשם רוכש אמצעים, אוסף מידע, מתכנן ועושה פעולה המכוונת ליצור תנאים לביצוע העבירה, הרי שלב הניסיון הוא מעבר לכך, ויש בו פעולה או פעולות שהן חלק מסדרת פעולות שלולא הופרעו היו מקיימות את היסוד ההתנהגותי של העבירה. ההכנה בלבד אינה מספקת.
נדרשת "תנועה" לעבר הביצוע, היוצאת משלב ההכנה [ע"פ 5150/93 סריס נ' מ"י פ"ד מח(2) 183, 186-187].
הנאשם דידן גיבש בדעתו שאיפה לבצע שוד בסניף הבנק. מרגע שהתגבשה הכוונה הזאת בלבבו, נעו מעשיו לקראת הביצוע. הם כללו פעולות הכנה מובהקות (הצטיידות בסכין, בפתק איום ובהליכה אל הסניף בראשונה לשם בדיקת "השטח". בשלב השני נוספו לכך גם לבישת חולצה על גב חולצה, חבישת כובע והרכבת משקפי שמש לשם הסתרת זהותו של הנאשם). השאלה היא אם הליכתו אל הסניף במטרה לבצע את השוד (לפחות ההליכה השלישית שה נעצר) מצויה ב"מתחם הניסיון" במובן זה "
שהיא חלק מסדרת פעולות שלולא הופרעו היו מקיימות את היסוד ההתנהגותי של העבירה".
כמעט ברור שלהליכה אל הסניף (תוך הצטיידות בכלי הנשק, בפתק האיום ובאמצעי ההסתרה), אלמלא הופרעה בידי המשטרה, הייתה , מן הסתם, נוספות סדרת פעולות שסופן להגשים את היסוד ההתנהגותי של עבירת השוד. כיון שהנאשם היה נחוש בדעתו לבצע את השוד, אין זאת אלא שאלמלא הופרע על ידי המשטרה היה: 1) ממשיך את דרכו אל הבנק; 2) נכנס לסניף; 3) ניגש אל הכספר(ית); 4) מציג את פתק האיום (על פי הצורך גם מאיים בסכין); 5) מקבל לידיו סכום כסף. בכך, אף לפני הסתלקות מן הסניף, היה היסוד ההתנהגותי של עבירת השוד מגיע לכלל השלמה. אולם, לא נשמע מכך, בהכרח, שמשנעצר הנאשם בדרכו כבר חדרה התנהגותו אל "מתחם הניסיון". שהרי את אותה נוסחה של "
סדרת פעולות שלולא הופרעו היו מקיימות את היסוד ההתנהגותי של העבירה" אפשר להציב גם בקצהו ההתחלתי של התרחיש. נניח שהנאשם נעצר בידי המשטרה בהיותו בפתח ביתו, בחצר הבית או בתחילת הדרך אל הבנק. כלום היינו אומרים שהוא נמצא אז ב"תחילת ביצוע" אפילו בממד הרחב של היסוד ההתנהגותי של ניסיון משום שאלמלא הופרע היה מבצע סדרת פעולות שסיומן משלים את היסוד ההתנהגותי של שוד? נדמה לי שהתשובה האינטואיטיבית לכך שלילית. אם כך, האם יש הבדל בין המצב ההיפותטי שציירתי לבין ההתרחשות במציאות (כאשר ההבדל הפיזי הוא רק באורכו של שלב (1) בסדרת פעולות ההמשך שתוארו לעיל)?
לדעתי ראוי להיעזר במבחני הקרבה בזמן והקרבה במקום שהוצעו במאמרה של פרופ' גור אריה. אילו נעצר הנאשם בתוך סניף הבנק, ובוודאי אילו נעצר בהתייצבו מול דלפק הכספר, אפשר היה לומר שמתקיימת "
סמיכות
מובהקת
בזמן בין פעולת העושה לבין עיתוי הביצוע של היסוד ההתנהגותי לפי תוכנית העושה" ומעבר מיידי ללא עיכוב או השהייה להגשמת היסוד ההתנהגותי של העבירה. ועוד אפשר לומר שבמצב דברים זה (עצירה בתוככי הסניף מול הדלפק) כבר חדר הנאשם, מבחינת מיקומו "
לספירה של הקורבן או של האובייקט המוגן".
לא כן בפרשת הדברים דנן. הנאשם נעצר מחוץ לסניף הבנק (אמנם בקרבתו. איננו יודעים את המרחק לאשורו). רגע המעצר ומיקומו אינם מקיימים את סמיכות הזמן והמקום המיידיים (במיוחד כיון שחלקי האירוע הקודמים מוכיחים שעצם הכניסה לסניף אינו מבטיח את השלמת ההתנהגות העבריינית [בפרשה אחת שבה נדון עניינו של אדם שהצטייד בבקבוקי תבערה והתכוון להשליכם ביפו אך נעצר בדרכו ליפו טרם שהשלים את מזימתו אמרה כב' השופטת ביניש: "
ספק אם ניתן לקבוע כי ההליכה לעבר יפו כשבקבוקי תבערה בכיסיו מהווה תחילת ביצוע עד כדי קיום היסוד הפיזי של העבירה. שאלה זו אינה פשוטה נוכח השלב המקדמי בו נעצר המערער" (ע"פ 9511/01
קובקוב נ' מ"י פ"ד נו (2) 687, 695)]. הדברים אמורים במיוחד לעניין נאשם זה שהפעולות שקדמו מוכיחות כי אפילו בכניסתו לבנק לא הייתה ערובה לכך שיגשים את תוכניתו הפלילית.