בפתח הכרעת הדין, הנני מודיע כי החלטתי לזכות הנאשמים מהעבירה המיוחסת להם בכתב האישום.
1. בכתב האישום אשר הוגש כנגד הנאשמים מואשמים השניים בעבירת חבלה בכוונה מחמירה, בהתאם לסעיף 329(א)(1) וסעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.
2. על פי עובדות כתב האישום, ביום 10.1.03 פרצה קטטה באזור התעשיה בישוב טמרה בין המתלונן, איאד ספורי (
להלן :"איאד") וחבריו, לבין בחורים אחרים שהיו במקום. על פי הנטען, במהלך הקטטה הגיעו למקום הנאשם 1, אנואר בן דיאב מוראד (
להלן: "אנואר"), יחד עם הנאשם 2, דיאב (נידאל) בן מוחמד מוראד (
להלן :"נידאל"), כשבידיהם סכינים. נטען, כי נידאל תפס את איאד ואחזו מאחור ואנואר דקרו במותן שמאל, באמצעות סכין שהיתה ברשותו. כתוצאה מהדקירה הובהל איאד לבית החולים רמב"ם בחיפה, שם התברר, שהסכין עברה בין הכליה לטחול, גרמה לקרע קטן בכליה השמאלית, וחדרה לחלל הבטן. איאד אושפז בבית החולים למשך חמישה ימים.
3. בתשובתם לכתב האישום כפרו הנאשמים בעובדות המפורטות בו.
ראשיתה של אותה קטטה בסכסוך שפרץ בין שתי קבוצות של בחורים, אשר הנאשמים אינם נמנים עליהם. על הקבוצה הראשונה נמנים המתלונן איאד, כארם מוראד (
להלן: "כארם") ורבאח חיג'אזי (
להלן: "רבאח"). בתאריך 10.1.03 בשעות הערב שהו השלושה ברכבו של איאד, באזור התעשיה בישוב טמרה. באותה עת הגיע למקום טנדר ובו היו אנשי הקבוצה השניה, מוחמד יאסין (
להלן: "יאסין"), חאלד יאסין (
להלן: "חאלד"), מחמוד שיח עלי (
להלן: "שיח עלי") ומוחמד דיאב (
להלן: "דיאב").
בין כארם לבין שיח עלי התפתחו חילופי קללות שבעקבותיהם נסעה הקבוצה הראשונה מהמקום, ונעצרה בכיכר סמוכה. אנשי הקבוצה השניה הגיעו למקום זמן קצר לאחר מכן, ובין שתי הקבוצות התפתחה קטטה, שבמהלכה, כאמור, נדקר איאד בבטנו.
4. במהלך הקטטה הגיעו למקום הנאשמים, בחברתם של שני בחורים נוספים - וואל סובחי עבד אל פתאח וערפאת אל סעדי. הנאשמים ירדו מרכבם כשפניהם מועדות אל עבר הקטטה, אלא שמשלב זה חלוקות העדויות בשאלות, האם הנאשמים השתתפו בקטטה, האם היו ברשותם סכינים, האם מישהו מהם דקר את איאד, האם מישהו מהם אחז באיאד בשעה שאדם אחר דקר אותו, או שמא, כגרסת הנאשמים - מיד לאחר שירדו מהמכונית בה הגיעו למקום, עלו עליה ונסעו לביתם.
5. לאחר אירוע הדקירה הובא איאד למרפאת "חיאת" שבישוב טמרה (
להלן: "חיאת"), ומשם הועבר באמבולנס לבית החולים "רמב"ם". בהיותו עדיין בחיאת נכנס למקום דיאב, אשר נטל חלק בקטטה, פנה לשוטר גולדבאום עמיחי שהיה במקום, ואמר לו "אני זה שדקר אותו. זה אני" (וראה מזכרו של השוטר גולדבאום עמיחי, מוצג נ/7).
דיאב נעצר ונחקר, ושוחרר למחרת היום.
6. להלן סקירה תמציתית של העדויות לארוע:
לגרסת איאד, במהלך הקטטה אחז דיאב במקל ורצה להכות בו את כארם. איאד רצה למנוע את המכה, שם את ידו, והמקל פגע בה (עמ' 44 לפרוטוקול). באותה עת ירדו שני הנאשמים מרכב ההונדה בו הגיעו למקום וניגשו הישר לאיאד. נידאל תפס את איאד מהיד מאחור, ואנואר דקר אותו במותן שמאל (ע"מ 45). לגרסת איאד, כל אחד מהנאשמים אחז בסכין. לגרסתו, הנאשמים נכנסו לקטטה, והתחילו לריב ולהרביץ, ואנואר אף "התחיל לעשות ביד עם הסכין" (עמ' 46 - 47 לפרוטוקול). איאד, לדבריו, ראה בעצמו שאנואר דקר אותו (עמ' 58 לפרוטוקול).
עדותו של איאד אינה חפה מקשיים. איאד חזר וטען שסיפר לסובביו, שאנואר הוא שדקרו, אך דברים אלו לא עוגנו בראיות חיצוניות. כך למשל, העיד איאד כי מיד לאחר הדקירה ניגש לרבאח ולכארם, ביקש מהם לקחתו למרפאת חיאת, ואמר לכארם, כי דוד שלו דקר אותו, ולרבאח אמר שאנואר מוראד דקר אותו (עמ' 45 ו- 58 לפרוטוקול). כארם מצידו העיד כי איאד אמר לו, וכך אף אמר לאביו ששאל אותו, כי אינו יודע מי דקרו (עמ' 236 - 237 וכן עמ' 245 - 246 לפרוטוקול).
רבאח העיד, כי איאד אמר שאינו יודע מי דקר אותו (עמ' 219 וכן עמ' 226 - 227 לפרוטוקול), אם כי, בחקירתו השניה במשטרה, בתאריך 31.10.04, ציין רבאח, כי בהיותם בחיאת מסר לו איאד, שאנואר הוא שדקרו, וכי איאד ביקש ממנו שלא לספר זאת (מוצג ת/8, שורות 16 - 19 וכן שורות 27 - 28).
איאד העיד כי התקשר מבית החולים למשטרה (עמ' 65 - 67 לפרוטוקול), וכי מסר לכל מי שבא לבקרו שאנואר דקרו (עמ' 67 - 69 לפרוטוקול), אך אין לכך כל עדות, למעט אותו מידע מודיעיני, עליו נרחיב בהמשך. גם גרסתו של איאד כי התקשר מחיאת לאביו (ע"מ 45), אינה נתמכת בגרסתו של אביו, כפי שיפורט להלן.
לטענת הנאשמים, אף על פי שאיאד היה בהכרה, לא סיפר לאיש בחיאת, לרבות לרופא המטפל בו, מי דקר אותו. כאמור, בהיותו בחיאת נכנס דיאב ואמר כי הוא היה זה שדקר איאד. איאד ציין כי היה בהכרה, ראה ושמע הכל (עמ' 62 לפרוטוקול), ולטענתו, רצה לומר כי דיאב לא דקר אותו, אך מאחר וחבש מסיכת חמצן לא יכל לדבר, ואף הורו לו שלא לדבר (עמ' 47 ו- 64 לפרוטוקול). ואולם, הנאשמים מפנים לדברי איאד, כי כשהגיע לחיאת התקשר לאביו (עמ' 45 לפרוטוקול), אך עם זאת לא עשה כל נסיון להבהיר כי דיאב לא דקר אותו.
תמוה בעיקר כיצד שמע איאד את דיאב, אשר נכנס למרפאת "חיאת" מיד לאחר הארוע, אומר "אני הרבצתי לו" (עמ' 62 - 63 לפרוטוקול), כאשר אף דיאב עצמו העיד, כי הודיע במרפאה שהוא היה זה אשר דקר את איאד.
סתירה נוספת בעדותו של איאד מצויה בנוגע להיותו של כארם לידו בעת הדקירה. בתחילה אמר איאד, שכארם עמד לידו כשהנאשמים ניגשו אליו (עמ' 45 לפרוטוקול, שורה 1), בהמשך אמר, כי כארם ורבאח לא עמדו לידו ("עמדו בתוך זה, היה מלא אנשים" - עמ' 53 לפרוטוקול), אך בהמשך חזר ואמר שכארם היה לידו (עמ' 57 לפרוטוקול).
7. מלבד המתלונן, הובא מטעם התביעה עד נוסף, חאלד יאסין, אשר לטענתו היה עד למעשה הדקירה עצמו. לגרסתו של חאלד, אנואר אחז בסכין שחורה, ודקר את איאד. חאלד אף ראה דם על ידו של אנואר מצד ימין (עמ' 97 לפרוטוקול). נידאל, לעומת זאת, על פי עדותו של חאלד, רצה לשלוף משהו מהכיס, אך חאלד צעק עליו שלא יוציא כלום, ונידאל, לשמע הקריאה, חזר בו מכוונתו לשלוף דבר מה מכיסו. לדברי חאלד, דיווח במקום למשטרה על הדקירה (עמ' 92 לפרוטוקול).
עדותו של חאלד שונה מהודעתו במשטרה בפרט מהותי. בעוד שבהודעתו במשטרה מיום 11.1.03 מסר חאלד, כי נידאל הוציא מכיסו סכין בצבע לבן, וכי נידאל החזיק את איאד ודחף אותו, ואנואר בא ודקר אותו (מוצג נ/8, שורות 10 עד 14), הרי שבעדותו בבית המשפט חזר בו חאלד מגרסה זו, והעיד כי אמר שנידאל היה במקום, אבל לא החזיק את המתלונן, וכי נידאל כלל לא היה מעורב בדקירה (עמ' 97 לפרוטוקול).