החלטתי לזכות את הנאשמים מחמת הספק.
א.
רקע
1. בהתאם לכתב האישום נשוא תיק זה, מיוחסות לנאשמים עבירות בניגוד לתקנות שמורות הטבע (סדרים והתנהגות) תשל"ט- 1979 וחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח-1998. עפ"י המתואר בכתב האישום, נכנסו הנאשמים לשמורת עין גדי והלכו בתחומה בשבילים שאינם מסומנים, זאת למרות שילוט המוצב בשמורה והאוסר על כך ובלא היתר למעשיהם.
2. הנאשמים כפרו באמצעות סניגורם, עוה"ד עדיאל חשין, במיוחס להם בכתב האישום, למעט העובדה כי אכן שהו בתחום שמורת הטבע.
ב.
המחלוקת
המחלוקת נשוא תיק זה הינה מצומצמת באופן יחסי ונוגעת איפוא לשאלה האם אכן צעדו הנאשמים בשבילים שאינם מסומנים למרות שילוט המוצב בשמורה והאם חייבים הם בדין בשל כך.
ג.
הראיות
1. מטעם המאשימה העיד הפקח מר איתי הרלינג ובמסגרת עדותו התקבלו גם הודעות הנאשמים, צילום רכבם, צילום שלט הכניסה לשמורת עין גדי, וצילום מוגדל של הוראות ההתנהגות בו (ת/1-ת/5 בהתאמה) וכן צילומים מטעם הנאשמים המתייחסים בעיקרם למסלול אותו עברו לטענתם (נ/1-נ/9).
2. מטעם ההגנה העידו הנאשמים עצמם.
ד.
דיון
1. בפתח הדברים מצאתי לנכון לציין, כי חלק ניכר מחקירת עד התביעה מטעם ב"כ הנאשמים וכן מטיעוני ב"כ הנאשמים בסיכומיו, התמקד בעובדה כי המאשימה לא הוכיחה שהשמורה היא שמורת טבע, לא הציגה את הפרסום ברשומות בדבר הכרזת השמורה ולא הציגה מפת השמורה על מנת להציג את גבולותיה.
אינני רואה עין בעין עם הסניגור את הטענה האמורה, וזאת לאור העובדה הפשוטה כי הנאשמים הודו עוד בישיבת המענה, כי אכן נכנסו לשמורת הטבע עין גדי והלכו בתחומה (ר' עמ' 3 ש' 3 - 5 לפרוטוקול מיום 11.4.05). בנסיבות אלה פטורה היתה המאשימה מלהוכיח עובדה זו. יתרה מכך, ספק בעיני אם היתה התביעה צריכה לטרוח בענין זה, זאת נוכח הוראות סעיף 57 ב' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 [תיקון: תשמ"א] ולפיו כל דין הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, אם אין הוראה אחרת משתמעת ולענין זה, נחשב על פי פק' הפרשנות תשמ"א - 1981 הצו המכריז על קרקע כשמורת טבע כ"דין" שאינו צריך ראיה ומצוי בגדר ידיעה שיפוטית של בית המשפט.
2. ולגופו של עניין:
עד התביעה הפקח הרלינג העיד כי ראה את הנאשמים עולים על מדרון עין גדי, בשביל לא מסומן ושאינו מטויל (עמ' 5 ש' 8 וש' 15, עמ' 8 ש' 11, עמ' 18 ש' 5-7).
הנאשם 1 העיד כי נכנס הוא וחברו דרך שער צדדי, הלכו לאורך צינור מים עד לנקודה של שביל מסומן. נקודת המפגש עם הפקח היתה על השביל המסומן (עמ' 21 ש' 9-23 ועמ' 25 ש' 4).
הנאשם 2 מאשר בדבריו את הנתיב בו צעדו הוא והנאשם 1 (עמ' 26 ש' 26).
3. אם נבחן את העדויות שנשמעו, הרי שנראה לי להעדיף את עדותו של הפקח הרלינג על פני זו של הנאשמים. עדותו של הפקח הקובע חד משמעית ובלא היסוס כי ראה את הנאשמים צועדים בשביל לא מסומן בשמורה, נתמכת למעשה בעדויותיהם הם, כי הלכו לאורך שביל לא מסומן עד למפגש עם השביל המסומן. נקודת המחלוקת בעניין זה איננה אם צעדו בשביל מסומן או לא, שכן על כך אין מחלוקת, אלא האם היה זה בתוך השמורה, או שמא מחוץ לשמורה, בשדות קיבוץ עין גדי. ברור איפוא שצעדו על שביל לא מסומן ואולם השאלה היא האם היה זה בתוך השמורה אם לאו. לעניין זה, בשקלול העדויות נראה לי להעדיף את עדותו של הפקח כאמור, באשר, לא זו בלבד שהראה בקיאות בשמורה, ולא זו בלבד שעשה עלי רושם מהימן ונמנע מלהעיד בדבר נתונים שלא היו בתחום ידיעתו, אלא משתלבת היא אף עם הגיון הדברים גם לגרסתם של הנאשמים ולפיה, השביל בו צעדו (והשנוי במחלוקת) מתחבר בסופו עם השביל המסומן, שהוא לכשעצמו אינו שנוי במחלוקת. לפחות עובר לחיבור זה ולדעתי אף פרק זמן מעבר לכך, סביר בעיני כי צעדו בתחום השמורה בשביל שאינו מסומן.
4. למרות כל האמור, החלטתי כאמור לזכות את הנאשמים מחמת הספק, זאת נוכח העובדה, כי ככל הנראה, במסלול הליכתם של הנאשמים, החל מכניסתם לשמורה ועד למפגשם עם הפקח, לא היה כל שילוט שהוא המצביע על כניסה לשטח השמורה ו/או על הנהלים הנדרשים בה, זאת בניגוד לאמור בכתב האישום. אכן, אין מחלוקת כי שילוט מוצב בכניסה לשמורה (ר' ת/4 ות/5), אלא שהוא מוצב בכניסה הראשית לשמורה ולא בכניסה ממנה נכנסו הנאשמים או במקום אחר במסלולם (ר' עדות הפקח עמ' 17 ש' 26-27).
5. בנסיבות אלה, השאלה המהותית איננה המעשה עצמו אלא היסוד הנפשי. הואיל והעבירות בהן אנו עוסקים אינן עבירות של אחריות קפידה, אלא דורשות מחשבה פלילית לצורך גיבושן, והואיל ולא היה כל שילוט כאמור ועל כן ממילא קיימת גם אי בהירות מבחינת ידיעתם ומחשבתם של הנאשמים, היכן מסתיימת צעידתם (החוקית) בשבילי שדות קיבוץ עין גדי ומתחילה צעידתם (הבלתי חוקית) בשמורה, נראה כי המעשה לא לווה במחשבה הפלילית הנדרשת לצורך גיבושן של העבירות. לעניין זה לא נראה לי כי ניתן להסתמך על ידיעתם הכללית או ידיעתם בכוח של הנאשמים, מטיולים קודמים, וככל שבמשפט פלילי עסקינן, חייבים יסודות העבירה כולם, להיות מוכחים מעבר לכל ספק סביר. גם החלופה השניה של פזיזות, נראית לי כבלתי ראויה לנסיבות ענייננו. כל שניתן לסבור הוא כי אף אם שגו הנאשמים, הרי שלא עשו זאת מתוך אדישות או נטילת סיכון בלתי סביר לגרימת התוצאה, שהיא כידוע הגדרת הפזיזות, אלא עשו זאת לכל היותר עקב טעות בניווט, אשר תוקנה על ידם, עם עלייתם על השביל המסומן.