יוסף לוי, יליד 1947 (להלן: "
הנאשם") מואשם שב-3.02.05, בבניין בית הדין הרבני בת"א, איים על אשתו נאוה (להלן: "
המתלוננת") במילים "
אני רוצה שבתעודת הזהות שלך יהיה רשום אלמנה...עד היום היה לך שקט. מהיום מתחיל הטרור גם בבית גם בעבודה".
ב- 26.04.06 התקיימה ישיבת ההקראה, הנאשם כפר בעובדות שיש בהן לבסס עבירה ונקבע מועד לשמיעת ראיות.
במהלך ההוכחות העידו לתביעה החוקר רס"ר מורושק (עמ' 13-14) שגבה הודעת הנאשם
ת/1, המתלוננת (עמ' 4-8) ועו"ד ד"ר אפרים אליגולה (עמ' 9-13).
הנאשם היה עד היחיד להגנתו.
מהחומר שבפני עולה כדלקמן:
1. בני הזוג נישאו לפני כ- 35 שנים ולהם שני ילדים בוגרים. למרות שסכסוך הגירושין שבניהם מתמשך זמן רב מאוד, לא השכילו הנאשם והמתלוננת להגיע להבנות. לא לי לקבוע את הסיבות המונעות מהשניים, החיים בנפרד למעלה מ- 16 שנים, להגיע לפשרה שתאפשר להם פרידה אשר תכבד אותם ואת ילדיהם המשותפים. ובמקום זאת הם מנהלים דיונים בבית הדין הרבני בת"א, שאחד מהם התקיים בתאריך שבכתב האישום.
2. באותה עת ייצג את המתלוננת עו"ד ד"ר אפרים אליגולה (להלן: "
עורך הדין") ומשכך נכח, בבית הדין בתאריך הרלוונטי ופגש שם בבני הזוג. במהלך הפסקה, בהיותם בפרוזדור בית הדין, אמר הנאשם מספר משפטים, בגינם הוא מואשם בתיק שבפני.
3. ייאמר כבר כאן - הראיות ששמעתי מוכיחות, שהנאשם
לא
אמר "
אני רוצה שבתעודת הזהות
שלך
(של המתלוננת, דגש ותוספת שלי - ד.ר-ש)
יהיה כתוב אלמנה", כמיוחס לו בכתב האישום. הנאשם התבטא באשר לרישומו כגרוש או אלמן, כשהוא מחזיק בתעודת זהות
שלו(המתלוננת עמ' 4 ש' 13-14, עוה"ד עמ' 10 ש' 2- 3, והנאשם עמ' 16 ש' 18-19).
4. הנאשם מכחיש מכל וכל את האיומים המיוחסים לו, טוען שאמר שהוא רוצה שייכתב בתעודת הזהות שלו גרוש או אלמן כדי לאפשר פרידתו מהמתלוננת. לטענתו אמר דברים אלה לעורך הדין, ולא למתלוננת, כמשאלת לב ובתגובה לפנייתו המתריסה של העורך הדין, מדוע הוא, הנאשם, נלחם על גט שנים כה רבות.
5. המתלוננת עמדה על גרסתה, שבפרוזדור בית הדין, בנוכחות עורך הדין, הנאשם איים עליה, תוך שהוא מנפנף בתעודת הזהות שלו ו"מבטיח" למרר את חייה, כאמור בכתב האישום.
- בגרסת המתלוננת תומך עורך הדין. הוא מכחיש שפנה לנאשם בהתרסה, ומאשר שהאיום נאמר בנוכחותו, ובגינו ייעץ למתלוננת לפנות לרשויות (עמ' 10 ש' 12 ואילך).
- כמובן שבית המשפט חייב להכריע בשאלת אמינותם של העדים. היה וגרסת הנאשם תתקבל כאמינה יחרץ דינו לכף זכות. לעומת זאת, אין די בהכרעה באשר לאמינותם של עדי התביעה, ועל בית המשפט לקבוע האם הדברים ששמעו עדי התביעה, מפי הנאשם, נכנסים בגדר איום כאמור בסעיף 192 לחוק.
לאחר ששמעתי העדים והסיכומים, עיינתי בהודעת הנאשם, הגעתי למסקנות כדלקמן:
1. המתלוננת עשתה עלי רושם אמין ועדותה שכנעה אותי. למרות שהודעתה לא הוגשה כראיה במשפט, בדיקת התאריכים הרלוונטיים מוכיחה, שהמתלוננת לא השהתה הגשת התלונה. האירוע קרה ב- 3.2.05 (שהיה יום ה' בשבוע), הנאשם נחקר תחת אזהרה כבר ביום 6.2.05 שהיה יום א' בשבוע שלאחר מכן.
2. אמינותה של המתלוננת מתחזקת בעדות העורך דין, ובחלק מהדברים שהנאשם עצמו הודה בהם.
3. העובדה שעורך הדין, שייעץ למתלוננת לפנות למשטרה (עמ' 10 ש' 8), היה באותה עת בא כוחה המשפטי - לא נעלמה מעיני, אין בה לפגום באמינותו. עורך הדין זכר היטב את המעמד ואת המילים בהן השתמש הנאשם כלפי המתלוננת בנוכחותו. אין לי כל ספק שעורך הדין לא היה מציע הגשת תלונה כוזבת בהקשר לאירוע פלילי, באופן שעשוי להביאו לדוכן העדים ולאלץ אותו לבחור באחת משתי אפשרויות קשות. להעיד לרעת מרשתו והחלופית להעיד עדות שקר בבית משפט, שעלולה לסכן הקריירה המקצועית שלו. מסקנתי היא שגם עורך הדין העיד אמת בפני.
4. לעומת אמינותם של עדי התביעה, גרסת הנאשם לא שכנעה אותי. לאורך המשפט כולו הוא ניסה לשכנעני, שבעבר המתלוננת הגישה נגדו תלונות כזב. הנאשם היה כה שקוע בהעלאת אירועים שהיו, עד שלא נשמע להערות בית המשפט. כאן המקום להסביר, שגם אם אקבל, שהמתלוננת הגישה בעבר תלונות שווא, כפי שטען הנאשם, אין צורך שאדרש להן במסגרת הכרעת דין זו. המתלוננת איננה עדה יחידה במשפט שבפניי. עדותה נתמכת ומתאמתת, בעדותו האמינה של עורך הדין.