כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של הצתה (שני מקרים) - עבירה לפי סעיף 448(א) רישא לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "
חוק העונשין"), חבלה במזיד לרכב - עבירה לפי סעיף 413ה לחוק העונשין, היזק בזדון - עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין ואיומים - עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין.
על פי הנטען בכתב האישום, בין הנאשם ובין מוסא חורי (להלן: "
המתלונן"), אשר הינם שכנים, היה סכסוך, אשר במסגרתו איים הנאשם על המתלונן כי ישרוף אותו בביתו, וזאת מספר ימים עובר לאירועים נשוא כתב האישום.
המתלונן הינו הבעלים של רכב מסוג מיצובישי לנסר מ.ר. 38-276-02 (להלן: "
הרכב").
במועד הרלבנטי לכתב האישום, חנה הרכב בסמוך למחסן ביתו של המתלונן (להלן: "
המחסן"). על פי הנטען ביום 11.12.06 הגיע הנאשם בסמוך לשעה 3:15 לפנות בוקר לחצר ביתו של המתלונן, וזאת במטרה לגרום לנזק לרכוש. הנאשם ניגש למחסן, ודרך חלון המחסן שהיה פתוח, שפך לתוכו חומר דליק והציתו. בהמשך לכך, הנאשם ניגש לרכב, ניפץ את שימשת חלון הדלת הקדמית השמאלית של הרכב, שפך לתוכו חומר דליק והציתו. כתוצאה מההצתות נשרפו המחסן והרכב כליל. תוך כדי שריפת הרכב והמחסן וכתוצאה מן הפיצוצים, נפצע הנאשם בעינו השמאלית.
גרסת הנאשם - הנאשם לא חלק על עצם ארוע ההצתות, אך טוען כי הוא לא בצען, וטוען כי הוא כלל לא נכח באיזור ביתו של המתלונן בלילה בו בוצעו ההצתות. הוא אומנם מאשר פגיעה בעינו, אך פגיעה זו לטענתו התרחשה ערב קודם בחוות אביו, ואינה קשורה כלל לאירועים נשוא כתב האישום. כמו כן, טוען הנאשם כי מעולם לא איים על המתלונן, אלא רק העיר לו על נהיגתו הפרועה.
דיון
נבחן את עדותם של עדי התביעה אחד לאחד:
העד כמאל חורי (להלן: "כמאל")
, כאמל הינו דודו של המתלונן ובד"כ הינו מתגורר בקנדה. בעת הארוע שהה בארץ ולן בביתו. הוא והנאשם מכירים מלפני שנים רבות.
כאמל העיד כי ביום 11.12.06 בשעה 3:15 לפנות בוקר שמע רעש מחוץ לביתו, הוא קם ממיטתו הלך לשירותים, ובדרכו הציץ דרך חלון המטבח, וראה את הנאשם עובר בשביל הגישה לבית המתלונן. כמאל העיד כי ראה את הנאשם ממרחק של מטר בלבד. לטענת כמאל הוא מכיר את הנאשם מזה שנים, שכן הם שכנים למעלה מ- 40 שנה. לאחר שכמאל ראה את הנאשם הוא הלך לקחת כדור נגד כאבים ופתאום שמע פיצוץ, הוא חזר לחלון המטבח ואז ראה אש יוצאת מן המחסן, הוא הלך להתלבש כדי לבדוק מה פשר הפיצוץ ושמע פיצוץ נוסף, פתח את דלת ביתו ואז ראה אש האוחזת ברכבו של המתלונן שחנה בסמוך לבית.
עוד העיד כמאל כי ישנו עמוד תאורה המרוחק כ- 15 מ' מחלון ביתו, וכי ראה את פניו של הנאשם, כאשר ראשו כוסה בכאפייה, אך פניו גלויות.
השביל המדובר הינו שביל פרטי המוביל לביתו של אחי העד - המתלונן ורק אליו.
מחקירתו הנגדית של כמאל לא עלו שום סתירות או תמיהות אשר היה בהן כדי לערער את מהימנותו, הוא ענה בדיוק על מה שנשאל, לא ניסה להגזים בתיאורים ולא הוסיף פרטים לא נכונים כדי לסבך את הנאשם, ובכלל זה אינו מציין כי ראה את הנאשם מצית את המחסן או את הרכב. ההפך הוא הנכון, במהלך עדותו כאמור הוא אף ציין כי כלל לא חשד בנאשם עת ראה אותו צועד בשביל באותו לילה, וזאת מאחר והוא רגיל שבאים לאחיו אנשים רבים גם בשעות הלילה המאוחרות.
נקודה חשובה לציון היא העובדה שהעד, בזמן אמת, היינו
מיד
לאחר התרחשות הארוע, סיפר לשני אנשים כי ראה את הנאשם חולף בשביל - לג'וזף חורי אחיו ולמוסא חורי, עדים אשר תמכו בגרסתו זו בעדותם בבית המשפט כפי שיפורט בהמשך.
הוא אף מסר זאת למשטרה באופן מייד [ ראה ת/8].
עדותו של העד כאמל מהימנה ואמינה - לא הוכח בפניי כל אינטרס שיש לעד זה לרקום קנוניה כנגד הנאשם דווקא, העד לא ניסה להגזים בתיאוריו וציין בדיוק את שראה מבלי לנסות להטות את הכף לכיוונו של המתלונן.
לטענת הנאשם, כמאל לא היה יכול לזהותו וזאת נוכח העובדה שהמקום לא היה מואר, ואף לגרסתו הוא ראה את הדמות למשך שנייה אחת בלבד, כאשר אותה דמות היתה מכוסה בכאפייה. כמו כן, טוען כי קו הראיה מחלונו של העד הינו גבוה יותר מהכביש והינו מוגבל. טענה נוספת של הנאשם כנגד גרסת העד הינה כי העד לא דייק בצבע הכאפייה ואמר כי צבעה שחור ולבן בעוד שלמעשה צבעה של הכאפייה של הנאשם הינה אדום ולבן.
בחינת עדותו של כמאל יחד עם תרשים הזירה, אשר נערך על ידי השוטר סאמר חליל (ת/22), מלמדת שכמאל אכן היה יכול לזהות את הנאשם כאשר זה עבר ליד החלון וקרוב לו, כאשר עמוד תאורה הנמצא במרחק של כ-15 מ' מאפשר תאורה מספקת על מנת לזהות אדם שמכירים זה זמן רב.
לעניין צבעה של הכאפייה, הגם שהודעת העד במשטרה לא הוגשה לבית המשפט, ניתן להבין מעדותו של כמאל בבית המשפט, כי הוא אמר שצבעה של הכאפייה לבן עם צבע כהה נוסף. אין בעובדה כי העד לא זוכר במדויק האם הצבע הכהה הינו אדום או שחור כדי לערער את אמינותו, אלא נהפוך הוא, העד מודה כי הוא לא זוכר במדויק את צבע הכאפייה וגם לא ניסה לטעון אחרת בפני. יתר על כן, לטענת כמאל הוא כלל לא חשד שמשהו אינו כשורה, כשראה את הנאשם, ולכן לא התאמץ לזכור פרטים. משמע, כאשר כמאל אינו בטוח בפרט כלשהו, הוא מציין זאת ואינו מתעקש להציג גרסה מסוימת על מנת להטות את הכף לחובת הנאשם.
טענתו של הנאשם כי באופן שהוא חובש את הכאפייה (כאשר כמעט כל פניו מכוסים ורק עיניו גלויות) וכי באותו לילה כך חבש את הכאפייה לא יכול היה כמאל לזהותו, אינה יכולה להתקבל נוכח עדותו המפורשת של כמאל כי זיהה את הנאשם, ונוכח כלל עדותו של הנאשם כפי שיפורט בהמשך.
לאור כל הנ"ל ניתן לקבל את אמירותיו של העד כמאל כאמינות, ולא נוצר כל ספק בדבר זיהויו של הנאשם כמי שחלף באותו לילה ליד חלון חדרו.
העד ג'וזף חורי - (להלן: "ג'וזף")- ג'וזף הינו אביו של המתלונן אשר סיפר כי התעורר עקב צעקות ששמע.
הוא יצא מביתו וראה את המחסן של בנו ואת רכבו עולים באש.
ג'וזף העיד בבית המשפט כי לאחר הפיצוצים שמע את כמאל אומר כי ראה את הנאשם חולף בשביל, כמה שניות לפני שמיעת הפיצוץ הראשון. בעקבות זאת הלך לביתו של הנאשם לחפשו. בבית הוא מצא את אחמד, בנו של הנאשם, אשר סיפר לו כי הנאשם הגיע לביתו ורצה מגבת ויש לו דם בפנים, לאחר שלדבריו רב עם אנשים, עוד מסר לו הבן כי הנאשם הלך לבי"ח.
בהתאם למידע הנ"ל, החל ג'וזף לחפש את הנאשם בבתי החולים, ולבסוף הגיע לבית החולים הצרפתי, שם אישר לו פקיד הקבלה כי הנאשם אכן ביקר בביה"ח, אך אינו נמצא שם יותר.