כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום בגין ביצוע עבודות בניה טעונות היתר ללא היתר, לפי ס' 145(א)(1) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ח-1968, ובגין שימוש במקרקעין ללא היתר, עבירה לפי ס' 145 (א)(1) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ח-1968.
אין חולק כי הנאשמים הינם הבעלים של בית מגורים המצוי ברח' הס 2 כפר סבא. על פי הנטען בכתב האישום (המתוקן), בביקורות שנערכו במקום בתאריכים 27/3/05, 3/9/07, נמצא כי הנאשמים הציבו בחצר הנכס מבנה מסוג קרוואן עשוי קונסטרוקציית ברזל ועץ בשטח של 28 מ"ר, והשתמשו בו למטרת משרד.
בתשובתם לכתב האישום הודו הנאשמים בהצבת המבנה, אך טענו כי השימוש שנעשה בו תמיד היה למטרת מחסן ביתי. עוד טענו כי הציבו את המבנה תוך שהם מתבססים על דברי פקידה בעירייה שאמרה להם שלא צריך היתר לכך. עוד טענו להגנה מהצדק מחד נוכח התלאות שעברו בדרך לקבל היתר למבנה, שנתקבל לאחר הגשת כתב האישום ומאידך נוכח אי הוצאת היתרים למבנים מסוג זה ככל שהמדובר במבנים המשמשים את עיריית כפ"ס. כן טענו להגנת זוטי דברים.
בעקבות זאת נשמעו עדים, כאשר מטעם התביעה העידו המפקח גרגורי צ'רטוק, סגן מנהל מחלקת פיקוח על הבניה בעיריית כפ"ס, וצבי וכליס, מפקח בניה בעיריית כפ"ס. מטעם ההגנה, ולאחר שנדחתה טענת ההגנה כי אין להשיב לאשמה, העידו הנאשמים לבדם.
בהמשך הוגשו סיכומים בכתב, כאשר הצדדים הסכימו שהכרעת הדין לא תושמע אלא תומצא.
תחילה תבורר סוגיית השימוש במבנה.
לעניין זה, המאשימה טוענת כי המבנה שימש כמשרד. לראיה ציין ב"כ את הביקורות שנערכו ע"י מפקחי העירייה במועדים שונים, את מסקנות הוועדה המחוזית לתו"ב בהחלטתה בערר 102/09 - נ/33, את המסמכים נ/10, נ/26, ת/2 בהם פירטו הנאשמים כי המבנה משמש גם כמשרד, ואת קביעת הארנונה למבנה בסיווג של משרד.
מעדותו של העד גרגורי צ'רטוק (החל מעמ' 3 לפרוטוקול) עולה תמונה שאינה בהירה דייה ביחס לשימוש הנעשה במבנה. הדו"ח ת/1 שהוגש מטעמו הינו תמציתי, כך שמתייחס ל-"הצבת מבנה מסוג קראוון לצורך מגורים עשוי קונסטרוקציית ברזל ועץ בשטח של כ-28 מ"ר בחצר הבית", ונושא את שני התאריכים נשוא כתב האישום. לדו"ח לא נלווה כל צילום, ואין כל תיאור של מראה המבנה מבפנים, שיכול היה להניב מסקנה ברורה וחד משמעית על השימוש במבנה.
העד ניסה להסביר בעדותו את מסקנתו בזמן הביקורות בדבר שימוש בנכס למגורים, אך לא ידע להצביע בדיוק על האבזור והריהוט שהיו בתוך המבנה שהובילו למסקנה כזו. זאת מטבע הדברים כאשר מדובר בעדות שניתנה מספר שנים לאחר כל ביקורת, כאשר במסגרת תפקידו העד ערך מאז ביקורות רבות במבנים שונים.
בהמשך הצליח העד לומר על סמך התצלום נ/2, שמתייחס למראה המבנה מבחוץ, שהדבר מוביל למסקנה שמדובר בשימוש למגורים ולא למחסן או מבנה עזר. בסוף עדותו, לאחר שנזקק למכתב מסויים שכתבו הנאשמים, אישר העד כי בביקוריו במקום, לא זכור לו מתי (כאשר על פי הצהרת המאשימה, אין תיעוד לכך שהעד ביקר בתוך המבנה לפני שנת 09'), ראה שירותים, מקלחות, מכשור וריהוט משרדי.
יש להתייחס בערבון מוגבל לדבריו האחרונים של העד, אשר נשמעו לאחר שהוצגו בפניו תיאורים מילוליים מסויימים, כאשר בתחילת עדותו לא זכר למעשה את מראה המבנה מבפנים, כשכזכור המדובר במי שערך ביקורי פיקוח רבים במבנים שונים. כך נותרים אנו עם מסקנה של העד בדבר שימוש למגורים, שלא ברור על סמך מה נתקבלה, ובהחלט ייתכן שהדבר נובע מבחינת העד את המבנה מבחוץ, בשים לב לכך שצפייה חיצונית זו אכן מעלה רושם ראשוני של שימוש למגורים (בין על דרך מגורים ממש, בין על דרך משרד). לסיכום, נראה שעדות העד לא מקדמת ממשית את בירור שאלת השימוש במבנה מעבר לנראה בתצלום נ/2.
תמונה (חסרה) עוד יותר עולה מעדותו של העד צבי וכליס. הוא סיפר בעדותו כי הוא בעצמו לא ביקר בתוך המבנה אלא רק מחוצה לו, ולמד על השימוש שנעשה במבנה מתוך תמונות שהוא עצמו לא צילם וגביית ארנונה כעסק, כשאינו יודע את הסיבה לכך (ראו עמ' 13-15 לפרוטוקול). הנה כי כן, עדותו של העד וכליס לא תורמת באופן מעשי דבר לבירור הסוגייה.
מנגד, עדותם של הנאשמים ביחס לשימוש שנעשה במבנה הינה ברורה וקוהרנטית. הם סיפרו על השימוש בו הם עושים במבנה- אחסון וכביסה. הם הסבירו כי יש במבנה שירותים ומקלחת משום שכך המבנה נרכש מלכתחילה, אך אלה לא חוברו לצנרות מים וביוב, כאשר הסרתם, ולו טרם הצבת המבנה, לא היתה כדאית כלכלית. הנאשמים ספרו כי המקום משמש אותם לצורכי אחסנה עבור הציוד של ילדיהם הבוגרים, אחסנת מסמכים שונים וכביסה. הנאשמים אף הסבירו כי העיצוב החיצוני של המבנה וסביבתו נובע מהחשיבות שהם מייחסים לאסתטיקה של חצר ביתם.
בכך הנאשמים נתנו הסבר של ממש למה אשר ראה העד צ'רטוק, ככל שהדברים אמורים ביחס לחזות החיצונית של המבנה, וכן למה שייתכן וראה, ככל שהדברים אמורים במקלחת, שירותים, מכשור וריהוט משרדי. משמע, הנאשמים לא סתרו את התיאור העובדתי של העד צ'רטוק, אך נתנו הסבר השולל את מסקנתו של צ'רטוק מעובדות אלה. התרשמתי כי הסבר הנאשמים בדבר השימוש בנכס מתיישב עם ממצאיו העובדתיים של העד צ'רטוק, כך שאין על בית המשפט לסמוך ידיו דווקא על מסקנתו של עד זה בעניין השימוש.
בנוסף, הנאשמים הסבירו מדוע תיארו הם עצמם את השימוש במבנה כמשרד, לצד שימוש למחסן וכביסה, כך בנ/26. בעדותה של הנאשמת היא הצביעה על כך שנציגי הרשות עצמם כיוונו אותה לבקש להכשיר את המבנה לשימוש משרדי. הדברים מתיישבים עם נ/29 ממנו עולה כי אגף ההנדסה ציין בפני הנאשמים כי ניתן "להכשיר" את המבנה כמבנה משרדים. על רקע זאת, אין לראות בנ/26 סתירה לטענת הנאשמים בדבר השימוש במבנה למטרות מחסן וכביסה.
באשר לנ/33 עליו הסתמך ב"כ המאשימה, הרי שמדובר בתיאור מצב עובדתי בהחלטה של טריבונל מעין שיפוטי, אשר אין בה בכדי להוות ראיה בפני בית משפט זה. זאת כשם שמסקנה עובדתית של בית משפט בהליך אחד אינה יכולה לשמש כממצא עובדתי בהליך אחר.
באשר לנ/10, בו מספרים הנאשמים, בין היתר, במכתב מטעמם כי המבנה משמש לפתרון זמני כשילדיהם הבוגרים מתארחים בבתים, הרי שהנאשמים הבהירו כי הכוונה היתה לפתרון זמני לציוד, לרבות ריהוט, של הילדים, בעת שהיו במעבר בין דירות.
באשר לת/2, מכתב אחר של הנאשמים, הרי שלכאורה האמור בו תומך בכך שמדובר במשרד. לא מוזכר רק המשרד, אלא שהוא משמש את העסק של הנאשם 1, ובכך לפרנסת המשפחה, וכן מבחינת הזמנים נראה ששימוש זה היה מעת הצבת המבנה. דא עקא שהדבר מוסבר בסברתם של הנאשמים באותה עת כי בכל פניה לרשויות יש להזכיר ייעוד מבנה זה כמשרד, בכדי לאפשר הכשרתו. יש לזכור אף כי מדובר במכתב משנת 08', כאשר במכתבים משנים מוקדמות יותר, הנאשמים מדברים על מחסן, דבר העולה בקנה אחד עם שינוי תיאור ולא שינוי שימוש (ושוב נזכיר כי ת/2 מתייחס לשימוש כמשרד מתחילת הצבת המבנה, משמע שלגבי אותה תקופה מתואר שימוש כמחסן במכתבים מוקדמים ושימוש כמשרד בת/2).
ב"כ המאשימה אף ציין כי הנאשמים הסכימו לשלם ארנונה על בסיס הגדרת המבנה כמשרד, חלף ארנונה בסכום נמוך באופן ניכר שהיו משלמים אילו המבנה היה מוגדר בתור מחסן- התנהגות לא רציונלית מבחינה כלכלית אילו באמת היה מדובר במחסן. דא עקא שאף עניין זה הוסבר על ידי הנאשמים ברצון לפעול להכשרת המבנה, על פי הדרך שהוצבה בפניהם כאמור, כאשר באותו שלב שחויבו בארנונה גבוהה לא היו מעוניינים לשוב ולהיחשב כעוברים על החוק, ועל כן העדיפו לשלם הסכום שנקבע, על אף שאינו הולם, לחומרא, את שימושם במבנה.