הכרעת דין בעניינה של בת אל שרעבי שלקחה רכב מאימה ונקלעה לתאונת דרכים קטלנית

הנאשמת הודתה בעובדות כתב האישום המתוקן.

על פי עובדות אלה, ביום 13.11.08 בסמוך לשעה 01.45, יצאה הנאשמת מביתה בת"א, ולקחה עימה מפתחות רכב השייך לאמה, ללא רשות האם.

הנאשמת נכנסה לרכב, התניעה אותו ונסעה לכיוון רח' ההגנה, כאשר אין ברשותה רשיון נהיגה, שכן מעולם לא קיבלה רשיון כזה ולמדה רק 4 שיעורי נהיגה בחודש נובמבר 2007.

כמו כן נהגה ללא רשיון רכב וללא ביטוח תקף.

הנאשמת המשיכה בנהיגתה מרח' ההגנה לרח' האצ"ל, שם נעצרה ליד מסעדה, שבה עובדת חברתה. הנאשמת המתינה לחברה, וכאשר זו סיימה את עבודתה בשעה 02.15, נכנסה החברה לרכב, והנאשמת המשיכה לנהוג כשחברתה יושבת לצידה.

בסמוך לאחר מכן, הצטרף ידיד של החברה והתיישב במושב האחורי של הרכב. הנאשמת המשיכה לנהוג דרומה לרח' האצ"ל כשהיא נוסעת במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך, כל זאת כאשר יורד גשם והכביש היה רטוב.

חברתה של הנאשמת ביקשה ממנה להאט, אולם היא לא עשתה כן.

בהגיעה לדרך חיים בר לב, נסעה הנאשמת בנתיב השמאלי ממערב למזרח, כשהיא נוהגת במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך כאשר הכביש רטוב ויורד גשם,  וחרף בקשת חברתה להאט.

הנאשמת המשיכה לנהוג בנתיב השמאלי, וכאשר התקרבה לדרך איילון, סטתה צפונה לנתיב הימני, אבדה את השליטה על הרכב, עלתה על אי תנועה, והתנגשה בעמוד שילוט שבצד הדרך.

כתוצאה מהתאונה נפצעו הנאשמת וחברתה פציעות קלות, ואילו הנוסע שישב מאחור, נחבל בראשו ובחזהו ומת מפצעיו.

מיד לאחר התאונה, למרות שהנאשמת ידעה שנפגעו בתאונה אנשים, היא יצאה מהרכב, ונמלטה מהמקום, מבלי להגיש עזרה לנפגעים, זאת לאחר שהגיע למקום רכב הצלה שמישהו הזמין.

בגין ארועים אלה יוחסו לנאשמת עבירות של הריגה לפי סע' 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, הפקרה אחרי פגיעה לפי סע' 64 א' (ב) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א- 1961, נהיגה ללא רשיון נהיגה לפי סע' 10 (א) בצירוף סע' 62(1) לפקודת התעבורה, נהיגה ללא רשיון רכב בתוקף לפי סע' 2 לפקודת התעבורה, נהיגה בקלות ראש שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש לפי סע' 62(2) ביחד עם סע' 38 (3) לפקודת התעבורה, ונהיגה ללא בטוח לפי סע' 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל-1970.

כאמור הנאשמת הודתה בכל עובדות כתב האישום, וממילא גם בהוראות החיקוק מספר 3-6 שבכתב האישום, אולם המחלוקת המשפטית שבין הצדדים, היא, שבעוד התביעה טוענת כי המעשים מהווים עבירות הריגה והפקרה אחרי פגיעה, הרי שהסניגור טוען שמדובר בעבירות של גרימת מוות ברשלנות לפי סע' 304 לחוק העונשין,  ואי דיווח על תאונה לפי תקנה 144 לתקנות התעבורה.

ראשית יש לדון בשאלה האם מדובר בהריגה או בגרימת מוות ברשלנות.

בע"פ 3158/00 אוהד מגידיש נ' מ.י. נקבע כי יסודות עבירת ההריגה הן, כי מבחינת המודעות נדרש כי העושה יהיה מודע לאפשרות התרחשותה של תאונה קטלנית, ולא די במודעות לאפשרות של גרימת נזק גוף בלבד, ובאשר ליסוד העובדתי, די ברשלנות רגילה גם אם המחשבה הפלילית היא בדרגה של קלות דעת בלבד.

בע"פ 1688/07 ו- 2368/07 סמי אלעוברה נ' מ.י. נקבע כי האבחנה בין עבירת הריגה לעבירה של גרימת מוות ברשלנות מצוייה ביסוד הנפשי של העושה. בעוד שבעבירה של גרם מוות ברשלנות נדרש יסוד נפשי של רשלנות, הרי בהריגה, נדרש יסוד נפשי של מחשבה פלילית, שכוללת מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת תוצאות המעשה. לענין התוצאות, דרושה פזיזות שהיא קלות דעת המתבטאת בנטילת סיכון בלתי סביר, לאפשרות גרימת התוצאה, מתוך תקווה להצליח למנוע אותה. באשר להיקף המודעות, העושה צריך להיות מודע לסיכון הקונקרטי הנוצר על פי נסיבות המקרה המיוחדות ואין צורך שיהיה מודע לדרך המדוייקת של השתלשלות העניינים שהביאה בסופו של דבר למוות.

בע"פ 2013/93 קלפה נ' מ.י. נקבע כי עוצמת הסטייה מנורמת הזהירות הסבירה  של מי שנוהג במצב דוגמת המצב של הנוהג שם, מגיעה כדי התרשלות רבתי וסטייה גסה מנהיגה סבירה, בכך התקיים היסוד האוביקטיבי בעבירת הריגה, ובאשר ליסוד הנפשי, חזקה על המערער שהיה מודע לסיכון שבנהיגתו ולפחות נהג מתוך תקווה שהסיכון לא יתממש, והוא יצא בשלום מנהיגה כזו.

בע"פ 1196/07 יוסף סאהר נ' מ.י. הודגש שוב כי ההבדל בין עבירת הריגה לעבירה של גרימת מוות ברשלנות, נעוץ באבחנה לגבי היסוד הנפשי של העושה.

המחשבה הפלילית להוכחת עבירת הריגה היא פזיזות לפי סע' 20(א)(2) לחוק העונשין, שמתבטאת באדישות או בקלות דעת בנטילת סיכון בלתי סביר באשר לאפשרות גרימת התוצאה, אך היא מחייבת מודעות לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית.