עניינו של פסק הדין, הוא הכרעה בשתי תובענות בין בעל ואישה;
תלה"מ 6263-06-17 - תובענה נזיקית שהגיש הבעל בשל סרבנות גט של האישה.
תלה"מ 6309-06-17 - תובענה שהגיש הבעל, לביטול מזונותיה של האישה.
הרקע:
- התובע והנתבעת נישאו ב- 1974, ומנישואיהם נולדו 5 ילדים, כולם בגירים.
- הצדדים לא רוו נחת בנישואיהם, והם חיים בפירוד מתמשך, ומני אז הם חוזרים ושבים לפתחי בית המשפט וגם בית הדין הרבני.
- תיקיהם של הצדדים נשמעו בשעתם ע"י מותב אחר, ועם מינויו לבית המשפט המחוזי הועברו תיקים אלה – אליי.
- כבוד השופט גייפמן (עת כיהן בבית משפט זה) פסק לנתבעת מזונות אישה בסך 8,000 ₪ לחודש. דמי המזונות עומדים היום על סכום של 9,700 ₪ לחודש.
- בהתדיינות רכושית קודמת אושר הסכם בין הצדדים שחולק ביניהם את הדירות (תה"ס 4304-04-12) ומתן תשלומי איזון לנתבעת בסך 185,000 ₪ ביום 12.03.18 הייתה התדיינות
רכושית נוספת (תמ"ש 8326-12-15) בה חייבתי התובע לתשלום מחצית שווי עסקו של התובע לנתבעת בסך 1,514,265 ₪. פסק דין זה נמצא כעת בפני ערכאת הערעור.
תמצית טענות התובע:
- התובע טען, כי מלכתחילה הגישה הנתבעת תביעה לגירושין, אך עם השנים, ומטעמים טקטיים שינתה טעמה וטענה לשלום בית, והכל למטרות סחיטה.
- התובע הוסיף, כי הגיש 3 תביעות גירושין במהלך השנים אשר נדחו בבית הדין הרבני האזורי, וגם הערעור על פסקי הדין לבית הדין הרבני הגדול נדחה.
- לטענת התובע גם תביעת הגירושין הרביעית שהגיש נדחתה ע"י בית הדין הרבני הגדול, אך בערעור לבית הדין הרבני הגדול נקבע ב- 26.12.12 נפסק כי "... מצווה על הצדדים להתגרש זמ"ז, והאישה זכאית לפיצוי הוגן מן הבעל בגין הגירושין"
- התובע ביקש אפוא פיצוי על סירוב האישה להתגרש ממנו בשיעור של 1,500,000 ₪.
- בתביעתו הנוספת, ביקש התובע במקביל, כי יבוטלו מזונות הנתבעת עקב סרבנות הגט מצידה ולחילופין ביקש להפחית מזונותיה, כדי שיוכל גם הוא לצאת לפנסיה בכבוד, ולחילופי חילופין טען, כי יש להפחית ממזונות הנתבעת את קצבת הזקנה שהיא מקבל כבר מזה כ- 35 חודשים.
תמצית טענות הנתבעת:
- הנתבעת טענה, כי תביעת הנזיקין היא רק תביעת "הפחדה", וכי אין עילה בדין לחייבה בפיצויים.
- לטענת הנתבעת, התובע נתן עיניו באישה אחרת, אשר אתה הוא חי, אך אין הוא יכול להשתחרר מחובותיו כלפיה.
- הנתבעת הוסיפה, כי התובע לא הציע לה פיצוי הולם כמצוות בית הדין הרבני הגדול וגם זה טעם לדחיית תביעתו.
- לטענת הנתבעת התובע אדם אמיד, ולא נגרמו לו כל נזקים כלכליים ובמהלך השנים האחרונות הוא אף שיפר את מצבו, ואין מקום להקטין או לבטל את חיובו במזונות, וגם לא לבטלם.
- הנתבעת עצמה אישה לא צעירה, ידועת חולי ואין מקום לבטל חיוב התובע במזונותיה.
דיון:
תביעת הנזיקית בעילת סרבנות גט (תלה"מ 6263-06-17):
- בפסיקה ובספרות המשפטית, נשמעו דעות שונות באשר למועד, ממנו ואילך, ניתן לראות בן זוג כ"סרבן גט".
בפסק הדין בעמ"ש (ת"א 46631-05-11 פלונית נ' פלוני (23.01.14) (פורסם במאגר "נבו"), נסקרו הגישות השונות ונקבע בין היתר: "... הקביעה בדבר קיומה של עילת גירושין, נתונה לסמכותו של בית הדין הרבני. משכך, על פני הדברים, לכאורה כלל שאכן בית הדין קבע, כי קיימת עילה, אזי מי שאינו מציית להוראת בית הדין, מעשית, מסרב לתת או לקבל גט ומעגן את בן הזוג האחר...".
בין היתר נמנו שתי הגישות – זו הקשה יותר מקום בו יש פסק דין המחייב גט, לבין הגישה המרוככת יותר, המדברת גם על פסק דין המצווה להתגרש. כן נמנתה הגישה השלישית המנתקת את העוולה הנטענת והתביעה לפיצויי עיגון בצידה משאלת חיוב בן הזוג במתן גט בבית הדין הרבני, וקובעת לעיתים אחת מועד תחילת הסרבנות קודם למתן פסק דין בבית הדין הרבני.
ואולם מסקנת כבוד השופט שנלר בפסק דין זה הינה בין היתר:
"... אולם אם נבחן את הפסיקה שהובאה לעיל, והן את הספרות המשפטית, כפי שהובאו לעיל, נמצא לבדים, כי בהתאם לגישה הראשונה, תנאי לקביעה בדבר סרבנות גט, חיוב או כפייה ע"י בית הדין.
בהתאם לגישה השנייה, גם המלצה, דהיינו, דרגה נמוכה יותר. דהיינו, קיימת זיקה לבית הדין הרבני ולהוראותיו, במסגרת שתי גישות אלו.
לכאורה, בכל הקשור לגישה השלישית, היא אינה מתנה – על פני הדברים – את העילה בקביעת בית הדין הרבני, אולם אם נבחן את הפסיקה העוסקת בגישה זו, ניווכח כי בכל אותם מקרים בהם נקבע ע"י בית המשפט, כי קיימת סרבנות גט, בסופו של יום, הורה בית הדין על חיוב בגט או הרואה דומה, הגם שבדרגה נמוכה יותר ומשכך גם נקבע בפסקי הדין השונים, כי אין מניעה להקדים את המועד בו החלה הסרבנות מהמועד של קביעת בית הדין הרבני, ומהנימוקים שפורטו לעיל..." (שם בעמוד 21).
- כזכור במקרה שלפני בית הדין הרבני לא קבע חיוב בגירושין, אלא רק, כי מצווה להתגרש, ובכפוף לכך, כי האישה "תהיה זכאית לפיצוי הוגן מן הבעל בגין הגירושין".
- אומר מיד, כי לא מצאתי בכתב תביעתו של התובע הצעת "פיצוי הוגן" או אפילו הצעת פיצוי כלשהו, לכאורה כבר כאן, נמצא התובע במי שלא מילא חובתו על פי פסיקת בית הדין הרבני.
- אומר מיד, כי העובדה שהוסדרו בין הצדדים השאלות הנוגעות לאיזון משאביהם, הן ביחס לחלוקת הדירות, שהיו בבעלותם, והן ביחס לאיזון שווי החברה שבבעלות הבעל אינה בבחינת "פיצוי", לא כל שכן "פיצוי הוגן" הנתבעת קיבלה פסק דין, על זכותה בלבד, ואין בכך משום פיצוי כלשהו.
- במובן זה אפוא, קשה לדבר על סרבנות גט מצידה של הנתבעת, כאשר התובע לא הציע לה פיצוי הוגן בגין הגירושין.
- התובע טען (בסעיף 7 לסיכומיו), כי מיד לאחר מתן פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, הוא פנה אל בית הדין הרבני האזורי, והתקיים דיון כדי להגיע להסדר הוגן, הוא הפנה אותי למוצגים נספח 21, 22, ו-24 לתצהיר עדות הראשית.
עיינתי במוצגים של התובע ולא מצאתי, כי יש בהם משום הצעה לפיצוי כלשהו מצדו של התובע.
אמנם, מצאתי (נספח 25 למוצגי התובע) כי בית הדין הרבני הגדול קבע בערעור על בית הדין הרבני, שבו לא הצליח האחרון להביא הצדדים להסכמה על פיצוי מוסכם.
- נראה כבר כאן, כי לכאורה, אין מקום לפסוק פיצויי נזיקין כנגד הנתבעת בשל סרבנות לגט. להלן אפרט טעמי:
22.1. נוכח הניתוח האמור לעיל, וכאשר אין הצעה קונקרטית, מצד התובע לפיצוי הוגן, אין כל סרבנות לגט, שכן לא מולאו כל התנאים לגירושין כפי שקבע בית הדין הרבני.
22.2 כל נושא הפיצוי נדון בבית הדין הרבני האזורי ובבית הדין הגדול, מן הראוי היה שגם נושא "הסנקציות" יידון בבית הדין הרבני, אך מכל מקום, גם אם יש עילה אזרחית נפרדת לתבוע נזיקין בגין סרבנות גט, בבית המשפט לענייני משפחה, אין זה המקרה המתאים לפסיקת נזיקין, שכן לפחות על פי קביעת בית הדין הרבני, יש להסדיר את הפיצוי ההוגן, כחלק מסידור הגט, וזה כאמור לא הוסדר.
22.3 כידוע ועל פי הפסיקה, כדי לקבוע אם יש סרבנות גט, "... יש לבדוק כל מקרה לגופו"... ראה עמ"ש (חי) 23464-10-09 א.ש. נ' ד.ש. (06.10.11) (פורסם במאגר נבו) ואילו במקרה הנדון בפני איני יכולה לומר שיש סרבנות גט. רק בתביעתו הרביעית של התובע ב 2012 ניתן פסק דין בבית הדין הרבני הגדול שמצווה להתגרש (ולא שמחייב להתגרש) מני אז, לא הצליחו הצדדים בהתדיינויותיהם בפני בתי הדין הרבניים (האזורי והגדול) להגיע להסכם בדבר שיעור "הפיצוי ההוגן".
22.4 ממילא, עזיבתו של התובע נעשתה, כדי לחיות עם אישה אחרת, וזה לאחר שהצדדים עשו ניסיון לשלום בית שלא צלח, כך שהעובדה שטרם סודר הגט, לא מנעה מן התובע חייו עם אישה אחרת.
22.5 אמנם הגישה ה"מרוככת" יותר בפסיקה, נוטה במקרים מסוימים, לפסוק נזיקין בסרבנות גט, גם במקרים של מצווה להתגרש ולא רק של חובה להתגרש, אך כאמור לעיל המקרה הזה שונה כיוון שהתובע, (בניגוד למצוות בית הדין) לא הציע פיצוי כלשהו, לפיכך לא אוכל לקבוע שדווקא הנתבעת היא סרבנית גט.
- אין לי ספק שנישואיהם של הצדדים, הם "נישואין על הנייר" בלבד, ושלכאורה דחייתה של התובענה תביא להנצחתם של נישואים לא רצויים. עם זאת, לא רק צד אחד לוטש עיניו לכסף, כשם שהתובע מאשים את הנתבעת בסחטנות על ידי סירובה להתגרש, כך הנתבעת טוענת מצידה, כי התובע לא הציע לנתבעת פיצוי הוגן בגין הגירושין.
אכן, כך נקבע בין היתר בפסיקה (דברים היפים לענייננו):
"... כמובן, אין מקום לעידוד של סרבנות גט, מטעמים כלכליים או מטעמים אחרים, אך חשוב גם לתת מענה למי שהסתמכה על המערכת הזוגית, ואינה זקוקה לתקופת הכשרה ארוכה יחסית כדי להשתלב בו מחדש (למשל, על דרך רכישת מקצוע חדש).
הדברים אמורים, כמובן בשינויים המחויבים גם בכל הנוגע לבן זוג שהסתמך על המערכת הזוגית, בעוד בת זוגו, משולבת בשוק העבודה ומתקדמת בו..."
ראה פסקה 34 לפסק הדין של כב' השופטת ברק ארז בבע"מ 3151/14 פלונית נ' פלוני (05.11.11) (פורסם במאגר נבו)
- 24. אוסיף ואומר כי אני מסכימה עם הנתבעת מסיכומיה כי הסכום שתבע התובע כפיצויי נזיקין הוא סכום גבוה ובלתי סביר.
- כאמור לעיל, "הסירוב" לכאורה של הנתבעת הוא בן 5 שנים מאז ניתן פסק הדין של בית הדין הרבני הממליץ להתגרש, בתקופה זו. לא מצאתי (לרבות בתביעה שבפני) כי התובע הציע לנתבעת (כמצוות בית הדין) "פיצוי הוגן" בגין הגירושין, מכאן, שבנסיבות אלה יש טעם מוצדק לסירובה של הנתבעת להתגרש (ולא משום שהייתה רק החלטה בדבר "מצווה" להתגרש להבדיל מחיוב בגירושין). לפיכך, אין עילה לחייב את הנתבעת בנזיקין, כעילה אזרחית, בדבר הסירוב להתגרש.
- אוסיף ואומר כי התשובה לשאלה אם פיצוי שיציע התובע לנתבעת, הוא בחזקת "פיצוי הוגן" אם לאו, אינה סובייקטיבית אלא אובייקטיבית. כמובן בהכרעה בשאלה יש להביא בחשבון את כל הנתונים של הצדדים, הראיות שהונחו בפני הצביעו על כך כי בית הדין השקיע מאמצים לא מועטים להביא הצדדים להסכמה, אשר לא הושגה, אך לא ראיתי שהייתה בחינה של הצעה כלשהי שהציע התובע.
- כאמור לעיל תביעת הנזיקין נדחית.
תביעת הבעל לביטול או הפחתת מזונות הנתבעת – תלמ"ה 6309-06-17:
- פסק הדין למזונות התובעת ניתן ב- 2010 על ידי כבוד השופט גייפמן, והוא אישר בגדרו, את ההחלטה למזונות זמניים שניתנה ב- 2007 כאמור לעיל, מזונות הנתבעת עומדים על סכום חודשי של 9,700 ₪.
- פסיקת המזונות של כבוד השופט גייפמן, הייתה נתונה להליכי ערעור (עמ"ש (ת"א) 41413-12-10) ופסק הדין ניתן ב- 29.05.2012 דחה את ערעור התובע (ראה מוצג מ"כ 7 בתיק מוצגי הנתבעת).
- תביעתו הקודמת של התובע לביטול מזונות הנתבעת נדחתה על ידי המותב הקודם, במסגרת תמ"ט 4080-04-13, ובפסק הדין שניתן ב 17.10.2013 נקבע בין היתר כך: (פרק ב' (א) (1) לפסק הדין):
"מועד הפסקת חיוב האיש במזונות האישה, הוא המועד בו נפסק על ידי בית הדין הרבני חיוב בגט, והאישה סירבה בפועל לקבל את הגט. במקרה דנן, האישה לא חויבה בגט אלא רק נקבע כי "הצדדים צריכים להתגרש ו"מצווה" שיתגרשו". בע"מ 41/96 פלונית נ' פלוני (ניתן ביום 08.05.97 ע"י כב' השופט פורת) נקבע כי: "מועד חיוב הבעל במזונות אשתו, אינו מיום מתן פסק הדין של בית הדין הרבני, המחייבת בגירושין, אלא רק לאחר .... מצד האישה למלא אחריו... אולם אם הוכח כי האישה, הוזמנה כדין לסידור הגט ולא הופיעה, פסק הדין המחייבה בגירושין, .. איבוד מזונותיה, אום לא מיום פסק הדין אלא מיום הסירוב המעשי, שיוכח כאמור פוזיטיבית..." (הקו המדגיש אינו במקור ש.ג.)
התביעה נדחתה.
- התובע טוען בסיכומו (ראה סעיף 11 מהם) עי עקב הלכה חדשה שנפסקה במסגרת בע"מ 3151/14 פלוני נ' פלונית (5.11.15) (פורסם במאגר נבו), (להלן: "הלכת פלונית"), "בתי המשפט לענייני משפחה רשאים לקצוב מזונותיה של אישה בגין סרבנות גט, גם בהיעדר חיוב גט על ידי בית הדין הרבני, אם התרשמו כי הנישואין הסתיימו בפועל, וכי האישה מסרבת לקבל את גטה משיקולים כלכליים" (ההפניה היא לפסקה י"א בפסק דינו של כבוד השופט רובינשטיין, ופסקה 3 לפסק הדין של כבוד השופט זילברטל).
מנגד כופרת הנתבעת בסיכומיה בטענות התובע וטוענת כי, כלל אינה סרבנית גט, ועוד טענה (ראה סעיף 15 לסיכומיה) כי בהלכת פלונית נקבע כי "בעניין קצובת מזונות אישה, יש לבחון את נסיבותיו של כל עניין ועניין, ובאותו פסק דין נקבע, כי אין מקום לקצובת מזונותיה של אישה, הן משום שעיכוב הגט על ידה, אינו בהכרח תוצאה של נקמנות או סחטנות פסולה".
- אין בידי לקבל את טענת התובע, ואיני סבורה שיש להחיל על המקרה הנדון בפני דין שווה להלכת פלונית. להלן אפרט טעמי:
31.1 ראשית דבר, יש לזכור כי בהלכת פלונית, ערעורה של האישה נדחה. גם אליהן הפנה אותי התובע בסיכומיו (כפי שסקרתי לעיל) אינן במקומן. אכן בפסקה י"א לפסק דינו של כבוד השופט רובינשטיין, המשנה לנשיאה, כתוארו אז, נאמר כי פסיקת מזונות לתקופה קצובה תהיה במקרים כאשר ההתרשמות היא שהנישואים באו לקיצם, והמבקשת מעכבת את הגירושין "כדי להיטיב את מצבה הרכושי". בענייננו, אכן הנישואין באו לקיצם, אך כאמור, לא התרשמתי שרק הנתבעת מבקשת להיטיב את מצבה הרכושי, ומכל מקום, בהיעדר הצעות ל"פיצוי הוגן" כפי שנקבע בבית הדין הרבני, לא אוכל לומר שהנתבעת מעכבת את הגירושין או שהינה סרבנית גט.
31.2 גם בפסק דינו של כבוד השופט זילברטל בהלכת פלונית, נאמר במפורש (בסעיף 5 לפסק דינו של כבוד השופט זילברטל)
"... בסופו של יום, הן בתביעת הנזיקין והן בתביעת המזונות, נדרש בית המשפט האזרחי, להכריע בשאלה, האם אחד מבני הזוג הוא "סרבן גט".
היינו, בהיעדר קביעה באשר ל"סכום הוגן" של פיצוי הנתבעת על ידי התובע בגין הגירושין, לא אוכל לומר שהנתבעת היא סרבנית גט...
31.3 אוסיף ואומר, כי אכן לפי דעת הרוב בהלכת פלונית, ניתן לקבוע כי יש סרבנות גט גם במקרים של "מצווה להתגרש", אולם כאמור לעיל במקרה הנדון בפני, לא הושלמה המלאכה, עפ"י מצוות בית הדין, בהמלצתו להתגרש. לו הייתה קביעה, שהצעת התובע (כאשר יציע זאת) היא בחזקת "פיצוי הוגן" והסכום היה מופקד לטובת הנתבעת, והנתבעת הייתה מסרבת להתגרש – ייתכן שכאן ניתן היה לראות סרבנות גט, אך לא בעובדות המקרה שבפני, כפי שאלה הונחו בפני.
31.4 אוסיף עוד שאין בידי לקבל האמור בסעיף 13 לסיכומי התובע, לא הוכח בפני כי התובע ביצע את האמור בפסק דיני, לעניין תשלום מחצית שווי החברה שבבעלותו לידי הנתבעת, נהפוך הוא, הרי הוא ערער על פסק הדין! וגם כאן, יש שוני מהלכת פלונית, שכן טרם "הסתיימו" וטרם בוצעו ההליכים המשפטיים, בין הצדדים.
31.5 אוסיף עוד כי הלכה למעשה, התובע לא תבע פיצויי נזיקין בגין סרבנות גט, אלא החזר של דמי המזונות ששילם ... אצטט מעדות התובע בעמוד 6 לפרוטוקול:
" שאלת בית המשפט: יש לך 2 תביעות כספיות אתה יודע את זה?
ת: כן.
ש: וזה יביא לך את החופש?
ת: אם יורידו לי את המזונות וכל זה, וגט, יהיה לי חופש. אני שנתתי מספיק".
היינו, התובע רוצה אף הוא להיטיב מצבו הכלכלי ולזכות בגט – כלומר יש כאן לפחות יסוד של מזונות הפחדה, כאשר הוא לא מילא את חלקו שלו, בהוראות בית הדין.
- בכתב התביעה (תמ"ש 6309-06-17) תחת הכותרת "ביטול מזונות אישה" בפרקים י' ו- י"א, מתייחס התובע להכנסות הצדדים, והמצב שישרור עת יפרוש התובע לגמלאות. בפרק י"ב הוא מבקש ביטול או הפחתת מזונות הנתבעת בשל קצבת הזקנה שהחלה הנתבעת לקבל.
- אומר מיד כי לא נזכרת המילה "שינוי נסיבות" בכתב התביעה, אם כי העובדות המתוארות עשויות להיות כאלה, אך יחד עם זאת כידוע, ובאשר להפחתת מזונות בכלל, יש לטעון (וגם להוכיח) שינוי נסיבות מהותי.
- הפסיקה חזרה וקבעה כי פסק דין למזונות, צופה מטבעו, פני עתיד, לפיכך, רק שינוי משמעותי בנסיבות ששררו בעת נתינתו, יצדיק את השינוי בשיעור המזונות.
ראה ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה, פ"ד ל"ו 187; ע"א 177/81 גלעדי נ' גלעדי פ"ד ל"ו (3) 179; ע"א 522/83 מבורך נ' מבורך פ"ד ל"ב (1) 526.
- זאת ועוד; נקודת המוצא לקביעה אם חל שינוי נסיבות מהותי, הוא המצב אשר שרר בעת פסיקת המזונות המקוריים, ועל הטוען לשינוי נסיבות להוכיח את המצב ששרר בעבר בעת מתן פסק הדין, וכן עליו להצביע על השינוי שחל מאז. ראה: ע"א 363/81 (שם).
כפי שנקבע בפסק הדין בעניין ע"א 442/83 קם נ' קם פ"ד ל"ח (1) 761 יש להוכיח שלושה תנאים מצטברים: המצב ששרר בעבר; השינוי המהותי שחל מני אז; וכי לא יהיה זה צודק להשאיר פסק הדין על כנו.
- התובע לא עמד בתנאים האמורים בפסיקה;
36.1 הוא לא הוכיח את המצב ששרר בעבר.
36.2 הוא לא הוכיח את השינוי המהותי שחל מני אז (אף לא הוכיח לי אם שולם לאישה הסכום שפסקתי בגין פירוק השיתוף בחברה) הוא אפילו לא מילא ידי סעיף 7 בהחלטתי מיום 6.12.07 ולא סיפק המסמכים הנחוצים לשם ביסוס התביעה. הוא לא צירף 12 תדפיסי תנועה מכל חשבון שברשותו, ו-12 תדפיסי תנועה מכל כרטיס אשראי שברשותו.
36.3 גם הטענה כי התובע עתיד לצאת לפנסיה, אינה בבחינת שינוי נסיבות שהתרחש, אלא לכל היותר שינוי נסיבות שיתרחשו.
- אין בידי לקבל את טיעון התובע בסעיף 14 לסיכומיו. התובע נשען על פסק דינו של המותב הקודם, שקבע, כי אם הנתבעת תקבל סכום משמעותי בגין החברה, הדבר יהווה עילה לביטול או הפחתת מזונות, ולהלן אנמק.
37.1 אין בתביעה הנוכחית עילה כזאת. יתכן שהדבר נובע מכך שהתביעה הוגשה קודם שניתן פסק דיני ביום 12.03.18 בתמ"ש 8326-12-15.
37.2 אינני יודעת אם התובע שילם לנתבעת את המגיע לה עפ"י פסק דיני בתמ"ש 8326-12-15, ואין לכך התייחסות בתצהיר עדותו הראשית של התובע או בתיק המוצגים שלו. מן התצהיר המשלים שהגיש התובע עלה, כי שולם סכום של 824,425 ₪ והוא עצמו אומר בסעיף 3 לתצהיר המשלים כי: "... אני מילאתי באופן חלקי אחר פסק דינו של בית המשפט מיום 12.03.18 (המורה לי לשלם לאהובה סכום של 1,514,265 ₪ בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד".
הבנתי שבינתיים הופקד (עפ"י החלטת ערכאת הערעור) סכום נוסף בקופת בית המשפט של 300,000 ₪ חלק בינתיים, לא עומדים לרשות הנתבעת הסכומים שפסקתי.
לפיכך, גם טענה זו, אפילו הייתה קיימת בתביעה היא מוקדמת מידי.
סיכומו של דבר:
- התביעה נשוא תיק זה – נדחית.
- התובע יישא בשכ"ט ב"כ הנתבעת והוצאותיה בסך 10,000 ₪.
- ניתן לפרסום בהשמטת שמות הצדדים.
ניתן היום, י"ט תמוז תשע"ח, 02 יולי 2018, בהעדר הצדדים.
חתימה